"הוריקן" היה, בדיעבד, יופי של שם לשיר הישראלי באירוויזיון. כי הוא לא רק רימז על מאורעות 7 באוקטובר, אלא גם הפך גם לנבואה שהגשימה את עצמה. כלומר, שם השיר הלם להפליא את מה שהתרחש מאחורי הקלעים שלו.
נתניהו מזנק, הליכוד בנתון שיא מאז 7 באוקטובר | סקר מנדטים
שלמה קרעי נגד גלנט: "בורח לו השמאל, מנסה להפיל את הממשלה יחד עם גנץ"
כמה שבועות אחרי שוך הקרבות, המכונים גם - תחרות האירוויזיון, אפשר וכדאי להתחיל לנתח את הטירוף המתגלגל הזה, שהגיע לשיאו כשעדן גולן עלתה לבמה. כי התובנות שאפשר לדלות משם תופסות לטעמי גם לגבי מצבנו הכללי.
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. אבל לא רבים מבינים עד כמה האופציה שישראל לא תשתתף בתחרות הייתה אמיתית. ברגע שבו איגוד השידור האירופי לא אישר את מילות השיר המקוריות (ואגב, לא עשה זאת באופן פורמלי, אלא באמצעות שדרים עקיפים ומעורפלים), נוצרה דילמה חדה וקשה באמת.
מצד אחד, ברור היה שהצדק בצד הישראלי. השיר לא ביטא עמדה פוליטית, אלא דיבר על כאב וטראומה לאומית. משהו שאמור להיות יותר ממובן ולגיטימי בעת הזאת. מה עוד שתחרות האירוויזיון סיפקה בעבר במה למיצגים פוליטיים בעליל, כל עוד הם היו מהצד “הנכון".
כמו שירים אנטי־רוסיים וגו'. ולכן היה משהו מאוד מקומם, ואפילו צבוע, בתביעה לשנות את מילות השיר. אבל מהעבר השני, היה גם ברור שדעת הקהל העולמית - בייחוד באזורי התרבות - מוטה נגדנו, ושאיגוד השידור האירופי היה חש הקלה גדולה לו ישראל הייתה פורשת ביוזמתה מהתחרות. מעל כל אלה ריחפה סכנת הבידוד הבינלאומי של ישראל, וההרחקה שלה מתחרויות עתידיות, דוגמת האולימפיאדה.
וכך, חזרנו שוב לקונפליקט הקלאסי שמלווה את חיינו תמיד. אפשר למסגר אותו כ־להיות חכם מול להיות צודק. או: פרגמטיזם מול גאווה וכבוד לאומי. ואולי אפילו: מפא"י מול חירות. אותו צומת ישראלי נצחי שהגענו אליו, למשל, בנושא הסכמי השילומים מגרמניה. אפילו בעניין הסכם ההעברה, שכתבתי עליו כאן לפני מספר שבועות. שלא לדבר על היחסים עם שכנינו, והוויכוחים האינסופיים על פשרות טריטוריאליות וגו'.
צד אחד אומר: צריך להיות מעשיים, ולהגיע לתוצאה שהיא אומנם לא אופטימלית, אבל מהווה לפחות את הרע במיעוטו. והצד השני אומר, בדיוק הגישה הפשרנית הזו, שמבטאת חולשה ונמיכות קומה, היא שתביא לאובדננו.
במקרה של האירוויזיון, אני חושב שהרוב יסכימו שההחלטה להתפשר - כלומר, לשנות את חלק ממילות השיר כדי להשתתף בכל זאת בתחרות - הייתה נכונה. לא רק שעדן גולן נתנה הופעה מעולה ומרגשת; ולא רק שמדינת ישראל עלתה בגאווה על אחת הבמות הכי חשובות של אירופה, דווקא בתקופה שבה מנסים להדיר אותה מכל מסגרת לגיטימית; ולא רק שלמול ביטויי העוינות הברורים והכל כך מביכים של חלק מהמתמודדים האחרים היא פשוט ענתה במקצועיות ובכישרון - ההשתתפות שלנו השנה גם חשפה משהו שכולנו צמאים לו: את הידיעה שלא כולם נגדנו.
הרגע הזה שבו הגיעו נתוני הצבעת הקהל, כפסע אחרי הניקוד המאכזב של השופטים, והתברר שעדן גולן הגיעה למקום השני בקרב הציבור הרחב באירופה, גרף אנחת רווחה קולקטיבית בישראל. ומה שחשוב באמת - ערער את אמיתות הסיקור התקשורתי הדיכוטומי כל כך של “העולם כולו נגדנו". רק בשביל זה היה שווה.
התוצאה החיובית הזו הושגה אך ורק באמצעות פשרה וויתור על ססמאות ממשפחת זקיפות הקומה הלאומית. וזה לקח שאנחנו צריכים לאמץ גם לזירה הרחבה יותר. מאז הטראומה הנוראית של 7 באוקטובר כולנו מופצצים בקלישאות כמו “הניצחון המוחלט", “לרסק את חמאס" ו"להשיג את כל יעדי המלחמה". זה התחיל כסוג של מנטרות כמעט הכרחיות, לאומה מוכת הלם ויגון.
אבל למעלה משבעה חודשים אחרי, אני חושב שאין ישראלי שלא מבין - לפחות בסתר לבו - שמדובר בססמאות חלולות. ושאין מנוס מחתירה לפשרות, כאלה ואחרות. שכדרכן של פשרות, יהיו ברובן מבאסות ולא פעם גם יעוררו תחושה של השפלה לאומית או של חוסר צדק גורף. זה עדיין עדיף על פני המדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל, שבשם איזושהי גאווה לאומית מזויפת פשוט החליטה שלא להחליט. ומורידה אותנו לעומק התחתית.
על הסכין
באמת שאין לי הרבה ציפיות, כשאני מתיישב לצפות בקומדיה רומנטית של נטפליקס. מדובר בצעד שיש בו מראש ויתור על חלק ניכר מהערכים הביקורתיים שלי. ועדיין, הסרט “אם הכלה" לא עמד אפילו בציפיות המינימליות. הוא לא מצחיק, לא אמין ובעיקר - לא מעניין. פרט לעובדה שברוק שילדס התבגרה בכבוד, מדובר בתוצר מיותר לגמרי.
לעומת זאת, “ברברי", עוד סרט חדש המוקרן בנטפליקס, בהחלט שווה את זמנכם - במידה שאתם לא נרתעים מסרטי אימה. בלי ספוילרים, זה מתחיל בצעירה המגיעה לבית שאותו שכרה, מגלה שמתגורר בו מישהו אחר, ואז מגלה שמתחתיו מתרחשים דברים חריגים בהרבה. סרט מוצלח שלא מפסיק להפתיע ולפרקים גם לזעזע.
ועוד בנטפליקס - “אשלי מדיסון - סקס, שקרים וסקנדל", סדרה תיעודית חדשה ומומלצת החוזרת לסיפור של אתר הבגידות “אשלי מדיסון", שנפרץ בידי האקרים, מה שהביא לפרסום פרטיהם האישיים של עשרות מיליוני הגולשים בו. כולם, אנשים נשואים ונואפים. זה סיפור שקשה ליפול איתו, והסדרה אכן בוחנת בצמא את כל הזוויות העסיסיות שלו. כולל שאלת המפתח: מי היה ההאקר?