על המקלדת האנושית שלנו במוח ישנו כפתור אחד לחוץ תמידית, לפעמים נדמה שנתקע בו פירור שמסרב לצאת. זהו כפתור העתיד, שגורם לנו מגיל צעיר לפער כמעט בלתי ניתן לגישור בין היכולת שלנו לחיות בהווה ולהגשים את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו רוצים, לבין הצורך התמידי לדאוג למה שיהיה בעתיד.
אל תדברו איתי על קונספציה - זה ספין: יש רק מסקנה אחת מסרטון התצפיתניות
ספרד דרשה להכיר במדינה פלסטינית - הח"כית החליטה ללמד אותה לקח
כשהייתי בת 12, נכשלתי במבחן פסיכוטכני שעשו לנו בבית הספר. זה היה מעין מבחן סקר של רמת למידה, ולא היה אפשר באמת להיכשל בו. ובכל זאת, משהו במהירות התגובה שלי ובדיעבד בחוסר היכולת שלי להתרכז גרם לי לא לעמוד בזמנים, ולהיות מוזמנת ביחד עם אמא שלי למנהלת המודאגת ש"ציפתה ממני ליותר".
המנהלת ישבה ליד המחנכת ואמרה שהיא מאוד מופתעת. “את ילדה כל כך חכמה, וחבל". כשהיא הוסיפה שיש לתוצאות המבחן השפעה על סיכויי הקבלה שלי לתיכון שנחשב טוב, הבנתי מה משמעות הפרצוף הנורא שהיה לה, ואיך היום החולמני שהיה לי בגיל 12 יכול באופן רשמי לדפוק לי את העתיד.
את הסיטואציה הזאת אני זוכרת לפרטי פרטים, אף שחלפו מאז יותר מ־30 שנה. אולי כי זה היה הדייט הראשון המשמעותי שלי עם מה שמכונה ה"עתיד", פגישה הראשונה עם הדאגה לו והרגע שבו הבנתי שכל פנייה לא נכונה לפי סרגל ההצלחות המקובל של האנושות יכולה להוביל לכך שאהרוס לעצמי את העתיד.
עד אז, אם היו שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, הכל היה ברור, קל ופתוח. העתיד שלי היה מורכב רק מחלומות ולא מפחדים, רק מרצונות לעשות דברים בלי לחשוב על ההשלכות והתוצאות שלהם.
בזמן האחרון אני מנסה לחזור בכל מיני תחומים בחיים לנקודת האפס, לנקודת המוצא הנקייה משיקולים לא ענייניים, לפני שרצונות הסביבה נדבקו אליי כמו עלוקות, וזאת כדי להכיר את עצמי טוב יותר.
כך לקחתי על עצמי לאחרונה החלטה משמעותית: לנסות לחיות בהווה. לקבל את כל ההחלטות שלי, בכל תחום שהוא, בהתחשב בתחושה הנוכחית שיש לי לגבי עניין, רצון או מישהו מסוים. בא לי עכשיו על משהו? אלך על זה בלי לחשוב יותר מדי קדימה.
מישהי אמרה לי לא מזמן שהשאלה היחידה שאני צריכה לשאול את עצמי היא: האם טוב לי היום? אם התשובה עליה היא “כן", מה זה בעצם משנה מה יהיה מחר?
הניסיון לא להכניס שיקולים עתידיים לכל החלטה מקצועית או אישית הוא כמעט בלתי אפשרי. הלב יודע ובטוח כשהוא אומר “כן", אבל אז הראש וכל האנשים בסביבה שואלים “מה יהיה הלאה?", כאילו שהתשובות בכדור הבדולח שמנבא את המשך החיים שלנו כאן ברורות לכל אחד.
אני מודה, לא האמנתי שזה יהיה אחד האתגרים הקשים שלקחתי על עצמי בחיים, בפרט כשהתחלתי לנתח את הקושי שלי מול התנהלות שהיא באופן טוטאלי הוויה של הווה. הבנתי שאני לא מצליחה, כי פשוט מעולם לא עשיתי זאת.
ולא רק אני. לאנושות יש אומנם שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד, אבל את רוב הזמן שלנו אנחנו מקדישים לעבר או לעתיד. ואם אנחנו כבר מתייחסים למה שקורה בהווה, אנחנו ישר משליכים אותו לעבר ודואגים מיד מה יהיה הלאה. אין לי שום יומרות להישמע כמו נציגת בודהה על פני הפלנטה, כי אני בעצמי לא יודעת איך לשנות את התכנות הדפוק הזה, אבל לאחרונה, ואולי ביתר שאת מאז שפרצה המלחמה, אני מתחילה להבין שהפער הזה בין הרצונות שלנו בהווה לחשש ממה שיהיה בעתיד, גורם לייאוש.
אנחנו מתחילים לפעול על אוטומט, מנסים לשמור בכוח על השגרה הרגילה שלנו כדי להמשיך לתפקד ולתת לגלגלי השיניים של הקיום להמשיך לעבוד כרגיל, גם אם הכרגיל הזה כבר לא רלוונטי לנו יותר, גם אם הכרגיל שלנו כבר לא משרת אותנו יותר.
הבנתי שהכרגיל שלי מונע מפחד, שאין לו שום אחיזה בהווה, אלא במה שאני מאמינה שצריך להיות בעתיד. ואז אני נזכרת שגם ב־6 באוקטובר לא ידעתי מה יהיה בעתיד. אני מניחה שזה נכון לכל אחד ברמה האישית, לשחרר את ההרגלים ואת העבר והעתיד, ולנסות לפעול אחרת מתוך התחשבות נקודתית בהווה. אני בטוחה שאם כולנו נתאמץ לעשות זאת ברמה האישית, זה אולי ישליך בסוף גם על ההתנהלות הכללית שלנו כאן. והנה, תוך כדי כתיבת המשפט האחרון אני מבינה שבדבר אחד לפחות אולי כבר הצלחתי, לחזור להיות אופטימית ולחלום.