הדיונים בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג החזירו אותי כמה שנים אחורה, כשהעברתי קורס בבית הספר למשפטים על פסיכולוגיה של בית משפט ועל החלטות שיפוטיות. בוודאי לא תתפלאו לשמוע שיש הרבה גורמים חיצוניים המשפיעים על פסיקות שיפוטיות, שאין עניינם כלל בנתונים ובראיות.
לדעת לעמוד מול הנשיא ביידן: על ישראל לחשוב על עצמה תחילה
השבוע חלמתי שאנחנו אחרי הניצחון המוחלט. ואז התעוררתי | רפי קרסו
אחת הדוגמאות הזכורות לי עסקה בגזר דין שיפסוק שופט לאנס, כאשר השופט רווק וצעיר, לעומת גזר דין של שופט מבוגר שהבת שלו עברה אונס. זו אומנם דוגמה קיצונית, אבל לא בלתי ריאלית ומסבירה היטב את הנקודה.
נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק הוא לבנוני, כלומר בא ממדינת אויב שאיתה אנחנו כרגע במלחמה. לא שאני חושש מהטיה רצונית של החלטת השופטים, אבל גורמים תת־הכרתיים משפיעים על כולנו, לעתים יותר מעדויות או מראיות. למשל, האם מי שמייצג את הנאשם במשפט של גנב או רוצח הוא עורך דין צעיר וחסר ניסיון מהסנגוריה הציבורית או עורך דין צמרת בעל שם שעוטה חליפה יקרה.
אמירות אומללות של שר זוטר או חבר כנסת קיקיוני שבארצנו לא מייחסים להן חשיבות כלשהי משמשות בבית הדין לניגוח עמדתה של ישראל. בעולם הגדול מתייחסים לחבר פרלמנט או לשר בכיר כאל סמכות, יש להם משמעות וערך, וכך גם מתייחסים לדברים היוצאים מפיהם. העובדה שבארצנו מתייחסים אליהם כאל בדיחה לא מוצלחת ובבוז מסוים, לא ידועה לבית הדין ובוודאי לא מובאת בחשבון.
אומרים שתמונה שווה אלף מילים. ומה רואים עכשיו בעולם? לא רואים יותר את החטופים ואת הנרצחים, ולא את הפשעים שביצעו מחבלי הנוח'בה. רואים שוב ושוב את אוהלי הפליטים ברצועה, שומעים סיפורים על רעב ומחלות, מקבלים מספרים לא נכונים על הפצועים וההרוגים, וזה מעורר אמפתיה ומחדד את ההבדל בין צדק לבין משפט, בעיקר כאשר מעז התובע בהאג לכרוך יחדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו ביחד עם סנוואר, מנהיג חמאס. כבר בהנחה זו מונח חוסר צדק.
חמאס רוצה הפסקת לחימה, ובית הדין רוצה לאפשר לו להתארגן מחדש ולהמשיך את הרצח והקטל. ארגון זה לא יקיים את פסיקת בית הדין בהאג. ברור לי שבית הדין יודע שישראל הומניטרית יותר ודואגת יותר לאוכלוסיית הרצועה מאשר מדינות גדולות אחרות במלחמתן נגד דאע"ש, למשל, לפני זמן לא רב.
עלינו להפיץ בתפוצה נרחבת לכל העולם את סרט הזוועות, שיידעו ויראו מה עוללו אותן מפלצות הנוח'בה. לא לחוס על הרגישות של הצופים. לא נהיה אנחנו הפסיכולוגים שלהם. שהם לא יישנו בלילה, אבל שיראו מה עשו לנו ויפנימו.