ביום שני השבוע נחסם כביש מספר אחת בגלל הפגנת אחים לנשק. המפגינים הביאו לשער הגיא מכוניות שרופות. הם טענו שזה "מיצג" שבא להדגים מה משאירה הממשלה הנוכחית לאזרחי המדינה. המשטרה טענה שמצאה במכוניות קרשים, דלק, סמרטוטים ואמצעי הצתה, ושהכוונה הייתה לגרור את המכוניות השרופות בחבלים אל הכביש ולהצית אותן. 13 מפגינים נעצרו ושוחררו עוד באותו יום בידי שופטת השלום, שאמרה "אנשים כאלה לא אמורים להישאר במעצר".
לא מדובר ברשלנות אלא בפשע: צמרת צה״ל - פישלתם בענק | אבי אשכנזי
אירופה בהלם מעדות האונס של חמאס: "תיאורים מזעזעים, הלב לא עומד בזה"
באותו יום ראיינו, עמיתי בן כספית ואני, את אייל נווה, יו"ר אחים לנשק. בתחילת המלחמה חשבתי שצריך לסלוח ולשכוח. להמשיך יחד. לא לעסוק במה שהיה. אבל התחדשות המחאה האלימה גרמה לי לחשוב שוב. נווה טען שלא הייתה שום כוונה להצית את המכוניות. "עובדה שהשופט שחרר את העצורים מיד", אמר.
ואני זכרתי והזכרתי את אלה שנעצרו ערב ההתנתקות. את בצלאל סמוטריץ', שהוחזק שלושה שבועות במעצר ואחר כך במעצר בית כי נטען שהתכוון להצית רכב בנתיבי איילון. את שי מלכה ואריאל ונגרובר, שהוחזקו ארבעה חודשים במעצר ואחר כך נידונו לארבעה חודשי מאסר רק על הכוונה להצית, ולסכן חיי אדם בנתיב תחבורה. ושם לא היה שופט שצידד באידיאולוגיה שלהם – למנוע את ההתנתקות. העובדה ששופט מחליט משהו לא בהכרח מעידה על אשמה או חפות מפשע. לפעמים היא מעידה על תפיסת עולמם של השופט והפרקליטות.
אבל מהר מאוד הגיע הריאיון לשאלת גבולות המחאה, ואני אמרתי כי הסרבנות הייתה הקו האדום, ומשחצו אותו – מדובר במרד ולא במחאה לגיטימית. לא סרבנות להשתתף בפעולה מסוימת - בגירוש יהודים ועקירת יישובים - שהקימה עלינו את מפלצת מדינת חמאס בעזה, אלא סרבנות כללית. לא לשרת במילואים. "לא אפציץ באיראן", אמר אז טייס אחד. והטענה הייתה כי מותר לסרב לשרת דיקטטורה, וישראל בעיניהם של האחים לנשק כבר הפכה לכזו בגלל "המהפכה המשטרית". אייל נווה טען בלהט שלא הייתה סרבנות, רק ב"הפסקת התנדבות". כאילו שליחיא סנוואר היה אכפת אם אלפי משרתי מילואים סירבו לשרת, או רק הודיעו שלא יתייצבו גם במלחמה כי הם "מפסיקים להתנדב".
ובן כספית הוסיף והעיר "אבל בסוף כולם התייצבו", לעומת "מאות" חיילים שסירבו להשתתף בגירוש היהודים בהתנתקות.
אמת נכון. האחים לנשק התגייסו בהמוניהם. מי ליחידות לוחמות תוך חירוף נפש אמיתי, ומי לסיוע לחיילי צה"ל באספקת ציוד חיוני ומשלוחי מזון ובאיסוף תוצרת חקלאית ביישובים הנטושים. אבל מי שפרץ חור בסכר וגרם לשיטפון לא יכול לטעון שאחר כך חפר תעלות כדי לנקז את מי מבול הדמים של "שיטפון אל־אקצא". מי שגרם, במעשה או במחדל, לשריפה – יכול רק בדוחק להתגונן בטיעון שסייע אחר כך לכבותה. ועד היום לא שמעתי דובר מוסמך של האחים לנשק מכה על חטא הסרבנות, הפסקת ההתנדבות או האיום בהם – ששכנעו את סינוואר כי ישראל חלשה וצה"ל מתפורר.
האחים לנשק ודומיהם טוענים שמדובר בפעולת התגוננות חוקית מפני "הסכנה הברורה והמיידית", שאיימה על הדמוקרטיה הישראלית. או במילים אחרות: "נתניהו התחיל". אין לי ספק שהאחים לנשק הם פטריוטים. שהם לא רצו חלילה להרוס את המדינה או לפרוץ את הסכר. אני בטוח שחשו חרדה אמיתית מפני הדיקטטורה המאיימת, חרדה קיומית ממש, שבה מותרים גם צעדים קיצוניים.
אבל ברפואה – שממנה אני בא - מוכר "אפקט הנוצבו". מוסף "הארץ" הקדיש לכך לפני שבוע כתבה מאלפת. מתברר שדי בכך שנחשוב שאנחנו עומדים לחלות, או לסבול מתופעות הלוואי של התרופה או החיסון שמזהירים אותנו מפניהן – כדי שנחלה באמת. המחאה נגד הרפורמה המשפטית שהלכה והסלימה יצרה מעגל קסמים של טיעונים מעוררי חרדה – שהעצימו את החרדה. המחאה הביאה את המדינה אל סף אובדנות. לא חלילה להתאבדות המוחים, אלא לשלב שבו הצעדים שנקטו נגד הרפורמה גרמו בעליל נזקים חמורים לביטחון המדינה על ידי החלשת צה"ל.
שר הביטחון יואב גלנט השתמש בחודש מרץ שעבר באותו צירוף מילים, "סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה", כדי להזהיר את נתניהו מפני תוצאות התגובה לרפורמה. כנראה גם הוא לא האמין באמת במה שהוא אומר, כי אם ידע על "סכנה ברורה ומיידית" כזו, היה שר הביטחון אמור לתגבר כוחות מול חמאס וחיזבאללה, להעמיד טייסות בכוננות, להורות לצה"ל להתייחס בחומרה לכל התרעה או סימן מעיד. הוא לא עשה זאת. ועכשיו הוא ממשיך להזהיר, משל הוא יועץ. לא מי שמפעיל את צה"ל.
אבל גם טענת "ההגנה העצמית" של אבירי הדמוקרטיה אינה מצדיקה צעדים לפגיעה בדמוקרטיה. כפי שאמרה שקמה ברסלר, שנעלמה ונאלמה לשבעה חודשים ושבה והפציעה בחיינו השבוע "המסע מתחיל היום, ושום 64 מנדטים לא יעצרו אותי". מותר להתעלם מרוב דמוקרטי, ולא רק כדי להציל את הדמוקרטיה. מותר גם לפגוע בחופש הדיבור (הימני) כדי לשלוט בתקשורת ללא חריגים.
האלוף (במיל') גדי שמני דרש לאחרונה שהשב"כ יתחיל לחקור את פורום קהלת. ממש כאילו הייתי דורש שהשב"כ יחקור את המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) כי ניירות העמדה שלו תרמו להרדמת מערכות הביטחון שלנו על ידי הפצת הקונספציה שחמאס מורתע, רוצה רק למשול, ואין לו כוונות תוקפניות. ואי אפשר לשכוח את בכירי המשק תומכי המחאה, שעשו כל שהם יכולים כדי "לרסק" את ערוץ 14 והקריאות לסגירתו. בשם הדמוקרטיה היה מותר למוחים לדרוס אותה. ממש כמו במשטרים הקומוניסטיים: הדיקטטורה היא כמובן רק למען העם. לא נגדו.
באמת חשבתי שצריך לשים את הקרע והשסע והמרדנות מאחורינו. לשכוח ולסלוח. כי יש מלחמה ונלחמנו יחד. אבל אלה שפעלו נגד הרפורמה מתארגנים עתה מחדש בסיסמאות אחרות. לפעמים בשם משפחות החטופים. לפעמים בשם "היום שאחרי". די בכך שממשלת ישראל אינה הולכת במסלול האידיאולוגי שלהם, כדי לאיים "נשרוף את המדינה".
עדיין לא שמעתי איום בסרבנות חדשה, או "הפסקת התנדבות". אולי, אף שאינם מודים בכך, הם הבינו שיש להם חלק באסון שהתחולל. אבל איום בשביתה כללית במשק (במלחמה!), הצתת מדורות בנתיבי תחבורה, ומאחורי הקלעים – תמיכה בסנקציות נגד ישראל, קריאות לממשל האמריקאי "להציל את ישראל מנתניהו", ושרידי השמאל הישראלי בכנסת שסירבו להצטרף אפילו להצהרה נגד החלטות התובע בהאג – כל אלו הסירו אומנם את מסיכת "המאבק על הדמוקרטיה". אבל גם בלי מסכה נמחקים הקווים האדומים, אלה ששורטטו בדם.
היוזמה האמריקאית להציע לישראל "נורמליזציה" עם סעודיה תמורת הפסקת הלחימה, החזרת החטופים (כאילו הם בידם) והקמת מדינה פלסטינית – היא האיום המדיני והביטחוני החמור ביותר האורב לנו. רק מיעוט מבוטל בישראל תומך בכל מרכיבי התוכנית. עם ישראל נסוג מתמיכתו באוסלו אחרי 1,000 נרצחים באינתיפאדה השנייה. והרוב המכריע שלו יודע היום, אחרי 1,200 קורבנות 7 באוקטובר, ומאות חללי המלחמה מאז, שאסור לנו ליפול שוב למלכודת הזו, ולהעניק לאויב הערבי ניצחון מכריע.
אך כיוון שהמוחים אינם מוטרדים מרוב דמוקרטי, אני חושש שכדי לגייס את ארה"ב למאבק הפוליטי הפנימי בישראל – זו תהיה המסכה הבאה של המחאה. ולפני שהמחאה תפיל את הממשלה – היא עלולה להפיל את ישראל.