האזינו לטור של ג'קי חוגי:
1. אחד המאמרים המעניינים שנכתבו לאחרונה בהקשר העזתי פורסם בכתב העת האמריקאי "פוריין אפיירס". הוא יצא מתחת ידו של החוקר ד"ר מת'יו לויט, שהתמחה במאבק בטרור ומימונו, במיוחד בזירה הלבנונית והפלסטינית. לויט עבד בעברו במחלקת המודיעין של משרד האוצר האמריקאי וכחוקר באף־ביי־איי. הידע שצבר ניכר היטב בכתיבתו.
אירופה בהלם מעדות האונס של חמאס: "תיאורים מזעזעים, הלב לא עומד בזה"
כולם תוהים ועוסקים ביום שאחרי, ומתכוונים בעיקר לתוכניתה של ישראל, או לחלקה של הרשות, או שאר מדינות האזור, אבל מעטים תוהים מה רוצה חמאס. לאן חותר הארגון ומהן מטרותיו. החוקר האמריקאי מנסה להתמודד לעומק עם השאלה הזו. הוא סבור כי בשלב הנוכחי נאבק חמאס לשרוד את המערכה. לצאת ממנה עם נשקו בידיו וללא כניעה. זה ייחשב עבורו ניצחון.
או אז הוא יחתור לאמץ את המודל של חיזבאללה בלבנון. ארגון שמתקיים בתוך מדינה או ישות מדינית, כאשר האחריות לגורל האוכלוסייה אינו מוטל עליו כלל אלא על כתפי ממשלתה, אך הוא מנווט אותה לצרכיו. האחריות השלטונית, זו שהייתה מנת חלקה של חמאס עד כה, היא עול עבור מנהיגיה, ולכן הם שואפים להחזירה לידי הרשות. אחרי שיעניקו אותה, בנדיבותם הרבה, ליריביהם הפוליטיים, הם יישאר בתוך עזה, על נשקם וכוחם הצבאי, ויהיו בעל המילה בכל שאלה של חוץ וביטחון.
הזרוע הצבאית שלה תוכל, למשל, ליזום פיגועים או מערכה חדשה נגד ישראל, בדיוק כפי שעושה חיזבאללה ובלי לשאול איש. בדרך זו תשמור חמאס על שאיפתה לפגוע במדינת ישראל ולהשמידה. עבור חמאס יהיה זה ניצחון כפול. לא רק שהתנועה תשרוד, היא אף תשפר את מצבה.
על כן, הימים הללו אינם רק ימי לוחמה עבור חמאס, אלא גם עידן של הנחת היסודות להתפייסות עם אש"ף, באופן שיאפשר לה לשלוט בו מאחור ולהמשיך ללחום בישראל. על שום כך, תומכת חמאס בחזרת הרשות הפלסטינית לעזה. מי שעקב אחרי התבטאויות מנהיגיה כלפי הרשות, ימצא לשון פייסנית, לעתים באופן מפתיע. ראש הלשכה המדינית, אסמאעיל הנייה, הציע לשלב את חמאס באש"ף, וח'ליל אל־חיה, ראש צוות השיחות של חמאס למו"מ, הציע הפסקת אש בת חמש שנים עם ישראל והקמת ממשלת אחדות עם הרשות.
כדי לסכל את התבססות חמאס ברצועה לפי מודל חיזבאללה, ישראל וידידיה צריכים תחילה לקרוא את המפה ולהבין כי זו מטרתם של מנהיגיה. אחר כך עליהם למנוע זאת ממנה בכל מחיר. כלומר, גם אם מחזירים את הרשות לרצועת עזה, ומעניקים לה את כרטיס הכניסה, יש להרחיק את חמאס מכל מבנה שלטוני עתידי ומכל חלק ונחלה בשלטון החדש. ד"ר לויט מזהיר כי הסכנה בתוכנית חמאס היא שהצלחתה תביא אותה למקום טוב מכפי שהייתה בו ב־7 באוקטובר.
2. "אנו מזהירים מפני קטסטרופה", אמרו דיפלומטים עלומי שם לעיתון האמריקאי "וול סטריט ג'ורנל", אם ישראל תבלום את כספי המסים לרשות הפלסטינית. היה זה כמה שעות אחרי שבצלאל סמוטריץ', שר האוצר, הכריז כי בכוונתו למנוע מהרשות הפלסטינית את כספי הסילוקין. שר האוצר נימק זאת בכך שהרשות דוחפת את בתי המשפט הבינלאומיים בהאג לפעול נגד ישראל, וגם מאיצה במדינות העולם להכיר רשמית במדינת פלסטין, לדבריו באופן חד־צדדי.
כספי הסילוקין הם תשלומי המס שגובה רשות המסים בישראל מהאזרחים הפלסטינים העובדים בישראל. הפועלים הללו, אם הם עובדים בצורה חוקית, מייצרים הכנסה, שממנה מנכה מעסיקם הישראלי מס כחוק. מאחר שהידיים הן ידיים פלסטיניות, המס מועבר לידי נציגתם החוקית ברמאללה. כך הוסכם בנספח הכלכלי להסכמים בין ישראל לרשות הפלסטינית.
ב־7 באוקטובר הטילה ישראל סגר על השטחים והיא מונעת את יציאת הפועלים הפלסטינים אליה. עד אותו יום עבדו בישראל כ־140 אלף פועלים, מהם כמעט 100 אלף באופן חוקי ומסודר. כספי המסים הללו עמדו על 500־600 מיליון שקלים בחודש, והם היוו כמחצית מתקציב הרשות (זו אינה טעות: העבודה בישראל ייצרה מחצית מהתקציב הפלסטיני). כיום עובדים בישראל כמה אלפי פועלים בלבד, וההון שהם מייצרים ממסים קטן. לכן מצבה של הרשות גרוע מכפי שהיה מעודו.
מכיוון שרבבות הפועלים הללו יושבים בבית כבר שמונה חודשים, לעצירת המסים אין משמעות מיידית. יותר מכריעה היא העובדה שאינם מכניסים שקל. סמוטריץ' יודע את כל זה, ולכן הוא הוסיף ענישה – לסתום את צינור ההולכה. על הבנקים בישראל, שדרכם מועבר הון מכל מקור שהוא לרשות, ייאסר לעשות כן. כך תיפגע הרשות כבר בטווח המיידי.
הצעדים הללו עוד טעונים הסכמה של ראש הממשלה. אין לדעת אם נתניהו ירצה לפתוח עימות נוסף עם הקהילה הבינלאומית דווקא בזמן שבו הוא נאבק בצווי מעצר של בית הדין בהאג. אבל כוחן של הצהרותיו ברעיון שהן מבטאות. שר האוצר מבקש למוטט את הרשות הפלסטינית, והוא רואה הזדמנות פז לעשות כן דווקא עכשיו. הוא אומנם יוצר חזית מדינית חדשה נגד מדינת ישראל, אבל המטרה מבחינתו מקדשת את האמצעים. העולם ינבח, והשיירה תעבור. או שלא.
3. הבית הלבן שוב הזליף השבוע רסיסים של בושם על האפשרות כי סעודיה תפשיר את יחסיה עם ישראל. זה יהיה אדיר אם הסעודים אכן יהיו נחמדים איתנו, יפתחו בפנינו את הגבולות וגם יאפשרו להניף את דגל ישראל בשגרירות ישראל במרכז ריאד. ובכלל אם יקבלו אותנו בסבר פנים יפות, ואולי גם יכוננו קו טיסות ישיר. גם בממשלת ישראל מאמינים שזה אפשרי. יש אצלנו הסבורים כי למרות הציפייה שנתקדם משמעותית בעניין הפלסטיני, הסעודים יוותרו על החיבוק לפלסטינים ויכוננו איתנו יחסים בציר עוקף רמאללה.
מי שחושב כך, חי ב־6 באוקטובר. מדינות ערב בימים אלה הרבה פחות מחבקות את ישראל מכפי שחיבקו בעבר, והרבה פחות מכפי שזה נראה. אומנם רבות מהן עוד בקשר תמידי עם ישראל, במיוחד אנשי ביטחון משני הצדדים. ועדיין, הולכת ומתחזקת המגמה כי ישראל מהווה גורם אזורי בלתי מייצב, וכי אין בכוונתה לפתור את בעיית עזה, אלא להעמיקה באופן שיהווה סכנה למדינות השכנות.
נוסף על כך, הממשלות הללו מבחינות ביחסים העכורים שהתפתחו בין וושינגטון לירושלים, והן מקבלות חיזוק לעמדתן כי ישראל הולכת ומתגלה פחות כמפתח לפתרון ויותר כבעיה. באקלים הזה, שבו העולם מחבק את הפלסטינים ואנחנו נלחמים בהם, קשה לראות כיצד סעודיה מתפרצת לזירה עם שלום מהדהד והיסטורי עם מדינת ישראל. זו תהיה הפתעה כבירה.
תמיד חשבנו שהם זקוקים לשלום הזה לא פחות מאיתנו כדי ליהנות מההישגים הישראליים ומהיכולות בתחומי המדע והטכנולוגיה, או מהקשרים ההדוקים עם הבית הלבן. ובכן, בלי להעליב אף אחד, הסעודים יכולים להסתדר יפה בלעדינו. ומבחינתם, ישראל של מאי 2024 איננה זו שהייתה עד לפני שנה או שנתיים או חמש. היא פחות נוצצת, מוקצית באופן גורף ברחוב הערבי ומייצגת עבורם גישה קיצונית. תהיה לנו מלאכה רבה מאוד ביום שאחרי, אם נרצה להשיב את מעמדנו לקדמותו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל