זהו זה, אשר יגורנו. מלחמת האזרחים החלה תוך כדי לחימה רב־זירתית. אנחנו כפסע מעליית מילואימניקים היישר מן החזית לכנסת ולקטטה עם שוטרים. מושב הכנסת הנוכחי הוא המשך המאבק בין הישרדות הממשלה כתותב אלים של הציונות החרד"לית, לבין הישרדות מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית. הראיה היא הראייה: שוב ראינו שנתניהו ושות' הם לא חלום רע, אלא מציאות נושכת.
הכתובת הייתה על הקיר: סיפורה של שי אשרם ז"ל | מונולוג של אביה
לא מדובר ברשלנות אלא בפשע: צמרת צה״ל - פישלתם בענק
בכנסת עסקים כרגיל. המאבק הבין־גושי, כולל מטרות־העל כמו דמוקרטיה ליברלית או דיקטטורה דתית, ממשל צבאי בעזה או גיוס חרדים, מינויי שופטים, הטיות תקציביות – כל אלה עוברים כיום באמצעות כנסת דורסנית תהליכי הפרטה פרסונליים וכיתתיים. שום קשר לסט החוקים והנורמות המקובלים.
הנעלם הגדול הבא הוא האם פרישת בני גנץ ושות' תסונכרן עם התפרצות המחאה עקב טריגר מזדמן, והכנסת תוציא את הממשלה לבחירות מוקדמות. בגלל אותו זעם אין אונים של האגף השפוי שמחפש מוצא, ועשוי לחולל זעזוע טקטוני אם יפגוש את אותו טריגר שיזרים לרחובות עדר זועם בממדים ובנחישות שלא ידענו. מכאן ואילך הכל יהיה תלוי בתנועות המחאה וביכולת לעבוד כאיש אחד וזועם במיוחד.
אין טעם לנסות להעריך אם יש בקואליציה ארבעה או חמישה מביני עניין (אנחנו בדרך תהומה) והם יתבעו מנתניהו "כאן רודוס, כאן קפוץ". הסיבה האמיתית לרתיעתם היא פחד פשוט, או פשוט פחד. ברגע שבו הם מפילים את הממשלה, ייפתחו שערי הגיהינום. הם, משפחותיהם וסביבתם הקרובה יהיו נתונים לקמפיין השחרה שעלול לכלול סממנים פיזיים.
רמקול תחת ביתו של שלמה פילבר הוא סוג של אלימות פיזית. מה שהופעל עליו ועל עידית סילמן וגנץ יהיה מסאז' תאילנדי לעומת הקמפיין שיופעל על משפחות העריקים שמאיימים על מפעל חייהם האישי והאידיאולוגי של חברי הקואליציה.
אבל אם יש אפשרות קלושה של עריקת ח"כים, חייבת האופוזיציה, במובנה האזרחי הרחב, להבטיח למצילי המולדת החדשים חבילת פיצוי לעתיד וסוג של תוכנית להגנת עדים. יגידו שוחד? למעט מלאכי עליון טהרנים בתקשורת, אז כל הממשלה הזו ושלוחותיה הן משחדים ומשוחדים - וחלק מהכיף יהיה להאכיל אותם בתרופה של עצמם.
קורבנות אדם
הסיפור הפוליטי הזה אמור להיות בטל בשישים כשהוא מגיע לשדה הקרב. תמיד היו בישראל ויכוחים ומאבקים על נחיצותם והיקפם של מלחמות או מבצעים. מעולם לא הייתה החברה הישראלית מקוטבת ועל ספה של מלחמת אזרחים תוך כדי לחימה. מותר וצריך לפרסם שהמאבק האמיתי על היקף הלחימה בעזה הוא פוליטי ואידיאולוגי, לאו דווקא ביטחוני.
וכן, הוא מתנהל תוך כדי לחימה. מדובר בקורבנות אדם, בשר ודם, והשאלה הנוראה היא אם קורבנם נכון. בייחוד כאשר האמון במי שאמור להנהיג צונח לקרקעית בקרב חלק ניכר מן העם. כולל שנאה ותיעוב אישיים כלפי נתניהו אישית, הזולגים לכל מי שזז סביבו.
אין דרך בעולם כיום שהתגובה של האגף הדמוקרטי בעם, בצד השכול, בייחוד אחרי כל שם שהותר לפרסום, לא תכיל בתוכה מרכיב של זעם חסר אונים שממתין לשעתו כדי להתפרץ. מנגד, מדיווחים עולה שעבור האגף הימני־דתי בחברה הישראלית זוהי שעת התעלות. מה שהופך את הפער בין הצדדים לבלתי ניתן לגישור ועלול לחלחל לשדה הקרב.
חוברות של רבנים מחוללי רוח קרב רעילה חולקו על ידי אגף התודעה היהודית בצה"ל. "המלחמה אינה עניין שולי, ואף אין להתייחס אליה כעין 'טעות' או 'תקלה'", נכתב שם. "המלחמה היא דבר גדול והיא מביאה בכנפיה בשורה גדולה לאנושות", כתב אחד, הרב יגאל לוינשטיין, ממחנכי הדור הלוחמני של חובשי הכיפות.
"כשאני מזיז את ההרוגים, את השבויים ואת הפצועים, זה אולי החודש הכי משמח בחיי", הטיף הרב עמיחי פרידמן בבסיס נח"ל כחודש לאחר הטבח. עוד משפט שנשמע היה "פעם אחת הגיע רב מקריית ארבע שאמר שצריך להשמיד ולירות בכולם, ושטוהר הנשק של צה"ל זה מוסר מערבי מעוות" ("הארץ").
אז מה לנו כי נלין על רבנים, כאשר נתניהו בנוסף נשמע גם ("אל נקמות ה'") באיגרתו לחיילים מרענן את פקודות הקרב "זכור את אשר עשה לך עמלק"? ואז מה? "קודם רפיח, אחר כך חיזבאללה, אחר כך איראן", מסביר "שר בכיר" לרוית הכט ("הארץ"). ברור שהבכיר אינו יודע מה הוא שח, או גרוע מזה יודע ומסכים שרפיח היא רק תחנה נוספת במסע ההישרדות של הקואליציה.
אני לא יודע מהי תמונת המודיעין לגבי רפיח תחתית. מה שברור הוא שהדרישה "לנצח" ברפיח היא לא סוף הדימום אלא תחילתו, וזהו שורש הקרב הפנימי בין מערכת הביטחון לממשלה. הקרע הזה הוא לא חדש, בטח לא לקוראי הטור הזה. תוצאתו היא מלחמת ההתשה הנוכחית בכל הזירות שנעה בין "ניצחון מוחלט" ו"בלי תירוצים" של הפוליטיקאים מימין, ובין הניסיון של צה"ל לנהל את הלחימה עם מינימום נפגעים בהמתנה לתוכנית מדינית.
אינעל העולם
יהודים טיפשים חייבים להבין שהממשלה הכניסה אותנו למלחמת התשה רב־זירתית ללא תוכנית או הצעה לסיום הלחימה, למעט מטרת־העל, שהיא מדינת הלכה דיקטטורית בכל מקום שחובשי הכיפות מסמנים את הגבולות, טריטוריאליים או משטריים.
ובעוד צה"ל מתגונן בגבורה ותוקף בנחישות, התברר שכמדינה נפלנו במלכודת רב־זירתית ברצועה, בלבנון, בסוריה ובגדה. ולקינוח חות'ים, איראן וארה"ב. הזירות האלה לא נצרכות לתכנון משותף, אלא לשחק עם הקלפים הגלויים שעפים על השולחן, כל זירה והחשבונות שלה. המשותף הוא להקיז את דמה של ישראל, סרבנית המו"מ, עד שתתרצה.
בצד הבנת המדיניות שמובילה לפורענות ההתשה, חייבים להבין את תנאי הקרב בשטח: מדובר במלחמת גרילה שבה לישראל יש מעטפת דורסנית באוויר וביבשה וציוד משוכלל. לחמאסניק יש ביתיות ויכולות להפתיע. בשעת האמת זה אדם מול אדם, שמנהלים, ליטרלי, קרבות עין תחת עין.
התגובה העדרית (וטוב שכך!) של החיילים מול הקרע הפוליטי והאידיאולוגי היא לסגור מדפים, להאמין למפקדיהם, להתרכז במה שקורה מול עיניהם ולשלוף מהר יותר כדי שלא יופתעו. לעין הצופה הסביר בתמונות הירי של כוחותינו בכוחותינו מתגלה טבעה הבעייתי ("הדשדוש") של מלחמת הגרילה הנוכחית: שני טנקים במדפים סגורים ניצבים בלב מחנה הפליטים ג'באליה. הצוות עוקב אחרי מה שקורה סביבו באמצעות מצלמות ומסכים.
כדינוזאור שליווה טנקים בלחימה, אני יכול לדמיין לעצמי כיצד הצוות מפרש את מה שהוא רואה על המסך, על רקע התרעות בלתי פוסקות. אין לי ספק שגם אם לא הייתה התרעה מסודרת על אויב או ידיד באזור, התחושה של הצוות היא שאנחנו כאן לעצמנו ולבדנו, ואם יש ספק אז אין ספק. בום. חמישה חיילי צנחנים הרוגים, וכל השאר אינעל העולם.