נתניהו הוזהר פעם אחרי פעם: זה פשוט לא עניין אותו | בן כספית

1. בדש מעילו

צה"ל אישר אתמול כי בתקופה שקדמה למתקפת חמאס ראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל ארבעה מכתבי התרעה שונים מאגף המודיעין של צה"ל. המכתבים הועברו אליו בחודשים שבין מרץ ליולי 2023. האזהרות היו מפורשות, חמורות ומרעישות. הן פירטו את ההיחלשות המשמעותית בהרתעה הישראלית בעקבות הפגיעה הקשה בלכידות החברתית, פועל יוצא של ההפיכה המשטרית שהובילה ממשלתו. האישור של צה"ל בא בתשובה רשמית לבקשת חופש מידע שהגישה עמותת "הצלחה".

אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

גורם ביטחוני המצוי בסוד העניינים אמר לי לאחרונה ש"אם הציבור היה יודע באיזו רמה משכו לראש הממשלה בדש מעילו ובאיזו עוצמה ניסו להסביר לו, ללחוץ עליו ולהדגים לו את הסכנה העצומה לביטחון המדינה, בימים שלפני אוקטובר 2023, תהיה כאן רעידת אדמה. אם הציבור היה יודע מה היו ההמלצות, הדרישות והדפיקות על השולחן ששמע ראש הממשלה בתקופה הזו מראשי הזרועות, היה מתרחש כאן צונאמי".

המכתבים הללו לא היו הדרך היחידה שבה הוזהר נתניהו. עוד לפניו, הוזהר שר הביטחון גלנט. מי שנכנסו אליו בחודש מרץ 2023 היו הרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר. הם היו מתואמים. הם היו מבוהלים. הם דיברו על מלחמה רב־זירתית כעובדה קיימת. ההערכה הייתה שהיא תפרוץ סביב הרמדאן, בסביבות אפריל־מאי. על פי כמה עדים, עיניו של גלנט חשכו. ראשי הזרועות המליצו לו על מכת מנע מיידית, עוצמתית, על חמאס.

למה חמאס? ההערכה הייתה שחמאס לא יתקוף משטחו בעזה, אבל כן יחולל ויפעיל את הפתיל שממנו תצא המלחמה. היו לחמאס אז עשרות נתיבי פיגוע אפשריים ביו"ש, הוא התכוון להדליק את ירושלים מרחוק, והתיאום ההדוק בינו לבין הציר השיעי, ובעיקר חסן נסראללה, איים לייצר מצב שירושלים מדליקה את שאר הזירות, בעיקר אל מול החולשה הישראלית.

גלנט עשה את המצופה ממנו ונשא את נאום האזהרה ההוא, אחריו פוטר. אקט הפיטורים היה מעשה של טירוף מצדו של נתניהו, שהושפע בעיקר מבני ביתו. מחאת המונים נזעמת החזירה את גלנט לתפקידו. אבל זה לא נגמר כאן. זה רק מתחיל. כי גם נתניהו שמע את האזהרות הללו. במפורש. לא רק בכתב, גם בעל פה. בין יולי לאוקטובר הוא נדרש, יותר מפעם אחת, לצאת למכת מנע נגד ראשי חמאס.

הדרישה הזו יצאה מהשב"כ, אבל היו שותפים לה ראשי זרועות נוספים. לאור העובדה שאיום המערכה הרב־זירתית היה מוחשי ומשמעותי, בשב"כ, וגם בזרועות ביטחון נוספות, סברו שאין ברירה אלא לצאת למכת מנע נגד צמרת חמאס בעזה. יורם כהן הצמיד לזה שם: מבצע עריפה. הכוונה הייתה לחסל במכה אחת את כולם: סינוואר, דף, עיסא ועוד כמה.

הבעיה הייתה המצב החברתי והשסע המבהיל שקרע באותו זמן (כמו גם היום) את החברה הישראלית לגזרים. המחנה הביביסטי מול המחנה האנטי־ביביסטי הפכו כל אופציה לפעולה כלשהי, לרעילה ופוליטית. אפילו המבצע המזהיר והמוצלח נגד "גוב האריות" בג'נין, שבוצע בימי ממשלת השינוי, הפך על ידי מכונת הרעל הביביסטית למהלך פוליטי.

במצב הזה, הסיכוי שניתן היה לשכנע את נתניהו להנחית את המכה הנדרשת על חמאס, היה נמוך. מה גם שנתניהו היה ב"זון" אחר לגמרי: זחוח, נפוח, שאנן, יהיר ועמוס שחץ וצלצולים. זה לא עניין אותו. הוא יצא למסע אינסופי של חופשות בארץ ובחו"ל, ישב עם רעייתו הזחוחה אף ממנו עם שני זוגות משקפיים בצבע ורוד והעלה לרשת סרטוני "שופוני" שנראים בדיעבד כמו ימי פומפיי האחרונים.

ערב יום כיפור 2023 התייצב ראש האופוזיציה יאיר לפיד מול המצלמות ושיגר אזהרה אסטרטגית מטעמו על מלחמה רב־זירתית הממשמשת ובאה ועל כי הממשלה לא מתואמת עם מערכת הביטחון. לפיד שמע אף הוא את האזהרות הללו. בניגוד לנתניהו, הוא לא זלזל בהן. אביגדור ליברמן, באותם ימים ממש, ירד לעוטף עזה ונתן שם נאום נבואה מצמרר על הצפוי לנו מכיוון חמאס. גם זה לא חדר את נתניהו. הוא המשיך לסבוא, לזלול ולזלזל כאילו אין מחר. אבל היה מחר. והוא הגיע בשבת, 7 באוקטובר.

2. דמנו הותר

האם מאז 7 באוקטובר מצבנו השתפר? לא. על פי רוב גורמי הביטחון, הוא החמיר. האזהרות וההתרעות לא חלפו. אולי אפילו להפך. הן החמירו. 7 באוקטובר יכול להתברר, בעתיד, לא כנקודת הסיום של ההתדרדרות, אלא כנקודת ההתחלה. נכון לעכשיו, אם תזדמנו למפגש דמיוני של הור"ש (ועדת ראשי השירותים, שבה יושבים ראש המוסד, ראש אמ"ן וראש השב"כ, יחד עם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה), תשמעו את הדברים האלה: ישראל נמצאת במדרון הרתעתי. 7 באוקטובר התיר את דמה. האיום הכי פחות דחוף ברגע זה הוא האיום העזתי. כוחו של חמאס נשבר, ויכולתו להזיק לישראל ברמה הפיזית כרגע לא קיימת.

מעליו, במדרג האיומים, נמצאים הפלסטינים ביו"ש. יש שם זירת מטענים מתקתקת שניזונה גם מהייאוש אבל גם, ובעיקר, מכמות אדירה של אמל"ח ונשק שזורמת מכיוון איראן, דרך הגבול הפרוץ עם ירדן. תוסיפו לזה את ההקמה הבלתי נשלטת של מאחזים ו"חוות" חדשות של מתנחלים קיצוניים על כל גבעה פנויה (או לא), את היעלמותה של המשטרה והפיכתה לזרועם הארוכה של בן גביר וסמוטריץ', ותקבלו חבית חומר נפץ הממתינה לפיצוץ.

הלאה, במעלה האיומים: ערביי ישראל. אף שעמדו במבחן 7 באוקטובר ואכזבו מאוד את בן גביר, יש בקרב ערביי ישראל גם מגמות מדאיגות של העמקת הניכור. הפשיעה ומעשי הרצח בקרבם חזרו לקדמותם, ואף יותר. ההקמה הסיטונית של כיתות הכוננות נתפסת כאקט אנטי־ערבי וגזעני. המדינה נעלמת. במקום לחזק את תוכנית הסיוע למגזר (החלטה 550), מחלישים אותה. במקום לנצל את ההזדמנות האדירה מול המגזר הבדואי, ממסמסים אותה. במקום להכריז על תוכניות לאומיות להקמת מכללות ערביות בנגב, גוררים רגליים. וכו'.

הגענו לציר השיעי: הוא מעולם לא היה מאיים יותר. 14 באפריל, הלילה שבו שיגרה איראן לישראל למעלה מ־300 חימושים (טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים), נתפס בישראל כלילה שבו נכשלה איראן במאמציה לפגוע בישראל, אבל זה הטווח הקצר, הטקטי. בטווח הארוך, האירוע הזה החליש עוד יותר את ההרתעה הישראלית. העובדה שאיראן העזה להמטיר על ישראל מאות טילים וקיבלה בתמורה, לפי פרסומים זרים, תגובה פעוטה של טיל אחד, מהווה המשך התרת הדם והתפרקותה של ישראל משאריות הרתעתה. איראן הוכיחה לעצמה שטבעת האש שהקימה סביב ישראל קיימת, חיה ובועטת. היא נחלצה מ־14 באפריל כמעט ללא פגע. "הם ישתפרו, זה היה פיילוט שחיזק אותם והחליש אותנו", אומרים במערכת הביטחון. זה היה בסך הכל הסיבוב הראשון.

אז מה צריך לעשות? פשוט מאוד: לכייל מחדש את הסקאלה, להפסיק לדבר בסיסמאות חלולות לבייס המשיחי־קיצוני, להשתחרר מלפיתתם המשתקת של בן גביר וסמוטריץ' ולהבין את המצב. התשובה היחידה האפשרית לאיום המשמעותי של הציר השיעי, היא קואליציה אמריקאית־ישראלית־סונית. ציר נגדי עוצמתי שישראל תהיה לבו האופרטיבי, המודיעיני והמבצעי, ארה"ב תהיה ספקית המטרייה הגלובלית, והוא ישתרע ממרוקו ועד בחריין. את הדבר הזה מציעים עכשיו האמריקאים לנתניהו, באריזת צלופן מרשרשת.

בכל רגע נתון של הקריירה שלו הוא היה מסתער על זה כמוצא שלל רב. התשלום על כל זה סמלי: הצהרה מעורפלת על אופק מדיני ופתרון שתי מדינות מתישהו בעתיד. נתניהו עשה הרבה־הרבה יותר מזה בעבר. הוא יודע שאין בעתיד הנראה לעין פרטנר פלסטיני שיהיה מסוגל להגיע להסכם עם ישראל (ויתור על זכות השיבה וכו'). אבל נתניהו משותק. קפוא. הוא מעדיף לייצר פסאדה מלאכותית סביב הקשקוש של רפיח, להמשיך בסיסמאות חלולות על "ניצחון מוחלט" ולהורות לתזמורת להמשיך לנגן על הסיפון, כל הדרך לקרחון.

מה עובר בראש של נתניהו? אין לדעת. זה כבר לא הראש המקורי. בסביבתו של בני גנץ חוששים שנתניהו יגיד לאמריקאים "כן" דקה אחרי שגנץ יפרוש. הם לא מוטרדים מזה. "אם הפרישה שלנו תזיז את נתניהו לכיוון הנכון, אז לו יהי", אמר לי השבוע מישהו באזור חיוג גנץ, "בני וגדי לא נכנסו לממשלה כדי לעזור לעצמם אלא כדי לעזור למדינה, אם היציאה שלהם תחולל את המהלך הזה, אז אין בעיה, נתניהו מוזמן, כרגיל, לגזור את הקופונים ולגרוף את התהילה. אותנו מעניינת המדינה".

הפרדוקס הוא שנתניהו חושב בדיוק כמו גנץ. הוא יודע שאין שום חשיבות בפעולה ברפיח, אלא רק בסגירה מול המצרים את סיפור מעבר רפיח. התנאי של המצרים: הפסקת אש תחילה. נתניהו יודע שהפסקת אש, החזרת כל החטופים, סגירת האירוע הצפוני והשלמת הקמתה של הברית הסונית־ישראלית האזורית, הם צורך קיומי. הבעיה שלו היא שהצורך הקיומי האישי שלו, שגנץ מכנה "קדושת ה־64", גובר על הצורך הקיומי הלאומי. זו בעיית היסוד.

3. חליוה, פתח הכל

לנוכח הגרסה השקרית של לשכת נתניהו באשר להתרעות שקיבל ראש הממשלה לפני ה־7 באוקטובר, אני פונה כאן לאלוף אהרון חליוה, ראש אמ"ן הפורש, במכתב פומבי קצר: יפה עשית, האלוף חליוה, שהודעת על פרישה. לקחת אחריות על המחדל המודיעיני המהדהד של אמ"ן כבר בימים הראשונים אחרי האסון, ועכשיו גם יישמת את האחריות הזו הלכה למעשה. האירוע הזה ירדוף אותך כל ימיך. אתה יודע את זה היטב. כעת, נותרה לך מחויבות אחת, אחרונה: לספר לציבור מה קרה. לדבר, בפנים גלויות, בלי סודות ומחיצות, לציבור הישראלי. זו משימה שחשיבותה עליונה.

אתה חייב לנו את זה. ואנחנו חייבים את זה לעצמנו. הציבור רוצה וצריך להבין את פשר המחדל, את שורשיו ואת השתלשלותו ועיקריו. הציבור צריך, וחייב לדעת, מה עשיתם בתקופה שקדמה לאסון. את מי הזהרתם, איך, מתי, ולמה. הציבור צמא למידע הזה, ואם נמתין לוועדת החקירה הממלכתית, שלנתניהו אין שום רצון להקים, נמתין לנצח.

גם מבקר המדינה הוא לא פתרון. הברנש הזה הושתל בתפקידו על ידי נתניהו במטרה לעקר ולסרס את מוסד המבקר. מה שנותר זה פשוט לשמוע את האמת העירומה, הלא מצונזרת והמחרידה, מהגיבורים עצמם. ואתה, אהרון חליוה, הוא אחד הראשיים שבהם. הנחת את המפתחות. בקרוב תפשוט את המדים. אנא ממך, תתייצב מולנו וספר לנו מה קרה כאן, ולמה. מי כשל (חוץ ממך)? מי התעלם מהאזהרות? מי הוזהר? מתי הוזהר? איך הגיב? מה היה נוסח האזהרות בתוך החדר? מה הוא נדרש לעשות? מה נעשה ומה לא? בעיקר, מה לא.

4. הדיאגנוזה של עמירם

בואו נדלג שמונה ימים אחורה, ליום חמישי שעבר. לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב. שעת בוקר מתונה. האלוף במילואים עמירם לוין יוצא מהחדר, לאחר פגישה ארוכה עם ראש הממשלה. הוא די חיוור, יחסית לעצמו. לוין היה מפקדו האישי של נתניהו בסיירת מטכ"ל. אנשים שעברו את כברת הדרך (גם פיזית) הזו ביחד, הם אנשים שנצרבו באש ודם, עד יומם האחרון.

ובכל זאת, בין לוין לנתניהו אין יחסים כבר שנים ארוכות. לוין הוא אחד ממבקריו החריפים ביותר של נתניהו. אז מה הוא עשה אצלו ביום חמישי? התקשרתי ללוין, שהתקשה אפילו לאשר את עצם קיום הפגישה, אבל ביקש לא להתייחס אליה. "זו שיחה בארבע עיניים עם ראש ממשלה, אני לא נכנס לזה", אמר. שאלתי אותו מה היה הטריגר למפגש. "כשראש ממשלה קורא לך, אתה בא", אמר, ומעבר לזה לא הוסיף.

ללוין יש לא מעט חברים לנשק. קולגות. הוא דיבר עם כמה מהם אחרי המפגש. על פי עדויות, הוא היה מזועזע. הוא אמר שבעקבות מה ששמע וראה בלשכה, נתניהו לא כשיר ואף מסוכן למדינה. כאמור, לוין לא מוכן לפרט או לאשר פרט מהפרטים הללו. אחת ההערכות היא שלוין הבין עד כמה נתניהו שבוי בידי הקיצונים. הוא המליץ לו על שורה של פעולות בחזית הצפונית ובעזה, על החיוניות בהקמת הברית הישראלית־סעודית וכו', אבל נתניהו הרבה להגיד שהוא לא יכול. כאן הוא מפחד מבן גביר, שם הוא מפחד מסמוטריץ', כאן זה בגלל הצבא, שם זה בגלל האמריקאים.

הזעזוע של לוין, על פי התיאוריה הזו, היה מחוסר היכולת של נתניהו לפעול. מהיותו משותק ובן ערובה של גורמים חיצוניים. לזה יש להוסיף שלוין מקיים קשר הדוק עם גורמי ביטחון בכירים וגם עם שותפיו־יריביו של נתניהו בקבינט המלחמה: יואב גלנט, בני גנץ וגדי איזנקוט. ההזמנה הבהולה של לוין להגיע לפגישה עם נתניהו יצאה זמן קצר מאוד לאחר מסיבת העיתונאים שכינס שר הביטחון גלנט בשבוע עבר. אירוע שבו נכנס גלנט בנתניהו ב־200 קמ"ש. כל אלה השערות. דבר אחד בטוח: עמירם לוין, לאחר תקופת נתק ארוכה, זומן ללשכת נתניהו ויצא מהפגישה איתו מזועזע עד עמקי נשמתו.

5. פנים לכאן ולחאן

ההערכה היא שבתקופה הקרובה תתקבל ההחלטה אם להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט. העובדה שראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה נכרכים בנשימה אחת עם רוצחים ברוטליים כיחיא סינוואר ומוחמד דף מזעזעת בכל קנה מידה, גם אם הצווים לא ייצאו בסופו של דבר.
מה שעצוב במיוחד בסיפור הזה הוא שלא היינו אמורים להגיע לתוצאה הזו. לא, קארים חאן אינו אנטישמי. כל מי שעוסק בתחום יודע שהאמת הפוכה.

האיש הזה נכנס לתפקידו כשהוא מסומן על ידי כל דרגי המקצוע כמי שנוטה לטובתנו. הוא אומנם מוסלמי, אבל משתייך לכת המוסלמית המתונה ביותר (המוחמדים), הוא מסמס את החקירה שניהלה קודמתו נגדנו, הוא סומן על ידי רוב מדינות ערב כנוטה לטובת ישראל. תוסיפו לכל זה את 7 באוקטובר ותקבלו את מצב הפתיחה של האירוע: יתרון עצום לישראל. יתרון שאותו פשוט שמטנו, פירקנו, מסמסנו. קוראים לזה תבוסה עצמית.

האזינו: דבריו המלאים של התובע קארים חאן בשיחה עם משפחות חטופים

מאז 7 באוקטובר קיים חאן מפגשים רבים עם גורמים ישראליים רשמיים יותר או פחות. חלק מהם התרחשו בהאג, אבל הוא גם בא לבקר בארץ. זה קרה ב־1 בדצמבר. מה שהתפרסם אז היה צילומי ורישומי ביקורו בעוטף ההרוס והשרוף. אחר כך הוא התיישב למפגש ארוך, מרגש וקורע לב עם נציגים של משפחות החטופים. הוא נענה ברצון להזמנת מטה החטופים למפגש הזה. גורמים שהיו בחדר סיפרו שלמשמע חלק מהעדויות הוא בכה. ממש, בדמעות.

ועוד משהו: אחת המשפחות שנכחו במפגש, התקשתה לספר את סיפורה בפורום הרחב. הם עוד לא חצו את קו השבר הפסיכולוגי שיאפשר להם לדבר על הזוועה בפתיחות. חאן הפגין רגישות וקיים עם המשפחה הזו מפגש צדדי פרטי, בחדר קטן יותר. הוא לא רצה לוותר על אף פרט. אני מביא כאן קטעים מתומללים מדבריו של חאן במפגש הזה:

כך זה החל: "כבוד גדול עבורי להיות כאן", פתח, "כאב הלב שראיתי ושעליו שמעתי הוא כזה שכל אדם עם נשמה ורגשות חייב להרגיש, ומאוד מוחשי". הוא סיפר שפגש כבר שתי משלחות "נפלאות" בהאג, ושמע על "הדברים האיומים לרבות אלה שאיבדו את בנותיהם, אבותיהם, יקיריהם ושאהוביהם או בני משפחותיהם או חברים נלקחו כבני ערובה. ואני חושב שזה הודות למצבכם הייחודי מאוד משום שאתם ישראלים, ולרוע המזל רבים מכם חשתם כאב שאסור לאף אדם לחוש. אני מודה שהזמנתם אותי לכאן והרשיתם לי לבוא".

"אני כאן", אמר, "לא כדי להשיג פוטו־אופ או בגלל שכל העולם מסתכל על עזה מקרוב מאז 7 באוקטובר, אלא משום שאכפת לי מהמשפט, והמשפט חשוב גם לכם, כי אילו היה צדק, כל זה לא היה קורה. כשחקרתי את דאע"ש בעיראק, נהגתי לומר שאני עוסק בניסיון להשיג צדק. אבל האמת היא שהצדק מת כאשר החף מפשע הראשון נהרג, הצדק מת כאשר האדם הראשון נלקח. מדובר בלקיחת אחריות, ובעיקרון שאי אפשר שיהיה עולם שבו אנשים יכולים לקחת, לחטוף כל מה שהם רוצים, שבו השנאה גוברת או שבו האלימות גוברת על השלום...

"מה שנגע לי מאוד ללב מהסיפורים ששמעתי בהאג שמעתי את זה היום בכמה קיבוצים, וגם הלכתי בחורשת בארי היפה שבו התרחש פסטיבל נובה וראיתי את האנשים היפים שהפנים שלהם היו שם או כאלה שנחטפו. אם נוכל לשמור על ערוצי קשר פתוחים, אם נוכל לפתח אמון, קל מאוד לעשות רעש כאשר כולם עושים רעש. השאלה היא, כאשר תשומת הלב של העולם עוברת למקום אחר, האם אנחנו יכולים להבטיח שיהיה צדק, לראות איך צדק ייראה".

"עלינו להסתכל במראה ולבדוק לאן פני האנושות, ואני חושב שהחוויה שלכם והמחויבות שלכם לפעול איתי ועם המשרד שלי היא חשובה מאוד, כי בלי זה לא היו מרשים לי להיכנס לכאן. הסברתי במסגרות שונות, בעברית ובערבית ואנגלית, שיש לנו פורטל מידע שבו אפשר למסור מידע. אני לא יכול לקבל כאן חומרים. זו לא משימת חקירה. אבל זהו רגע של אכזריות ואסון שסבלו רבים מאלה שנמצאים כאן, חטיפת בני אדם, הבעיה המתמשכת של טרור, של קבורת אנשים, וגם בפלסטין, אם נוכל להסתכל על כל החפים מפשע שרצונם לחיות, נוכל להתקדם בפתיחות בדרך טובה יותר. זו המחויבות שלי אליכם...

"ראיתי גם משהו יוצא דופן בטבע האדם, במיוחד בישראל, אנשים שראו חבר או בן משפחה ששוחרר הם ירגישו בכנות כאילו שזה הנכד שלהם גם אם הבן שלהם או הבת שלהם טרם חזרו. הרוח הזו יקרה מאוד, ואנחנו זקוקים לרוח נוספת כזו בעולם וסולידריות על בסיס העיקרון המשפטי... נגע לי ללב כאשר המשלחת שלכם בהאג אמרה שהיא סומכת עליי ועל משרדי... אנחנו חייבים לבנות על האמון הזה ולהבטיח שנהיה ראויים לאמון זה... אני רוצה לעבוד איתכם. אני רוצה שנתקדם יחד...

"קל מאוד להגיד מילים יפות, אבל במצב העולם שבו אנחנו חיים אין הלימה בין המילים היפות שמושמעות בבירות העולם ובאו"ם ואולי על ידי תובעים לבין מעשים למען אלה שזקוקים להן... אם אני יכול לבנות איתכם ערוצי תקשורת ואמון וגם עם הפלסטינים ולהתקדם על בסיס העיקרון היסודי שיש חשיבות לחיי אדם – אז תודה רבה, ואני רוצה לשמוע מכם, כי אני כעורך דין מדבר יותר מדי. אשתי תמיד אומרת לי שאני מדבר יותר מדי".

חאן הבטיח לעשות הכל כדי לאתר את האשמים ולהביאם לדין. "צריך לחקור, למצוא אשמים, לזכות כאלה שאינם אשמים, אבל קשה פעמים רבות להוכיח אשמה. אני מקווה שלא תהיו מתוסכלים שזה לוקח זמן". הוא פנה לנציג של משפחה בדואית שכמה מבניה נפגעו באסון, ואמר "חשוב שגם אתם כאן כי אתה בדואי, ויש גם בני לאומים אחרים שנחטפו, פיליפינים, וחשוב שהסיפור שלהם יסופר. כי מה היה הפשע שלהם? חטיפת בני אדם היא הפרה של אמנת ז'נווה... יש חשיבות לכל אדם.

"תאמרו גם לבדואים וגם לבני הלאומים האחרים כמו הפיליפינים שהם יכולים למסור מידע בפורטל שלנו, ושאנחנו מנסים לעבוד באופן אובייקטיבי ביותר וחוקרים פשעים בלא קשר לרקע או לדת של בני אדם"...

חאן האזין בקשב רב לעדויות שהושמעו לו. שאל שאלות. התעניין. איפה נחטפו, על ידי מי. "שמעתי שחלק מהאנשים נלקחו על ידי חמאס וחלק על ידי קבוצות אחרות", אמר, "חשוב שכולם יקבלו סיוע, גם נפשי". הסיפורים שסופרו לו קשים לעיכול. הוצאות להורג, חטיפות של צעירות, מעשי זוועה. הוא מחה דמעות. אמר שאלה "דברים בלתי נתפסים". ניסה לייצר תקווה בין בני המשפחה שדיברו איתו בבכי.

בסיום, הודו לו על הזמן ועל הנכונות שלו לשמוע. "לכבוד הוא לי להיות כאן ולשמוע את זה", אמר, "חשוב לשמור על התקווה. אם יגברו המרירות והכעס, זה יכול להרוס את החיים. אנשים כאלה, הם אנשים מתים־חיים". הוא נתן כדוגמה את ניצולי השואה. "יש מקום מיוחד לניצולי שואה בעולם ובישראל, כי הם חוו גיהינום עלי אדמות, ולכן יש להם יכולת מיוחדת לדבר בעולם מאוד סדוק מבחינה פוליטית שבו אנחנו חיים... בכל טרגדיה וכאב לב יש הזדמנות אם לאנשים יש את האומץ של מנדלה לכבוש את הזעם המוצדק... אז אני מתפלל שגם הילדים של אלה בעזה שנכנעו לשנאה ויחזרו על מעשיהם יבינו את הלוגיקה המוטעית וישנו את דרכם.

"כל אלה שאיבדו יקירים ותוהים איפה אביהם או אחיותיהם, יש לכם סמכות לדבר, ושלא יוקיעו אתכם... כולנו שקרנים, כי הבטחנו אחרי השואה שלעולם לא עוד... איך אפשר להסתכל על עצמנו במראה כשזוכרים את ערימות הגופות ליד הכבשנים ששרפו גופות של ילדים... ונעליים ושעונים... לא למדנו לקח, ולכן יש בית דין בינ"ל.. בין אם אתה מאמין באלוהים או לא, בסופו של דבר תצטרך לתת את הדין, אם בעולם הזה ואם בעולם הבא... יש לנו עכשיו את אוקראינה ואת דארפור ועכשיו את זה. מה צריך לקרות כדי שנבין את הזוועות... זו הזדמנות להחליט מתוך האומללות והכאב איך אתה מגיב"...

כשמישהי, בת לניצולי שואה, אומרת שקשה להבין את השנאה שבה נתקלו ב־7 באוקטובר, הוא אומר: "יש זנים שונים של בני אדם... כשמתבוננים על המצב בישראל, רואים שכמעט לכל משפחה יש דורות של סבל, לא רק מאז 1947, מהשואה, פרדיננד ואיזבלה של ספרד (אינקוויזיציה)... כל אחד בשולחן הזה הוא גם ניצול... כי עכשיו זה קורה לכם... הכל אישי מאוד עבורכם. כי אתם חלק ממכלול. אחת הסיבות שבגללן יש גישה שאומרת שיש מונופול על סבל. כשאני מדבר בפלסטין עם אנשים... לאף אחד אין מונופול על סבל. ולכן אנחנו חייבים למצוא את הקשר, יש בדואים, יש פיליפינים... יש אידיאולוגיות פוליטיות...

"חשוב שתטפלו בעצמכם. למי שיש מידע, שיעביר להאג. אני מקווה שתקבלו את העזרה הפסיכולוגית הנכונה... יש כאלה שמעדיפים להיות לבד ויש שמעדיפים להיות יחד... חשוב שתבינו שאם לא תהיו בריאים, לא תוכלו לעזור לאחרים... זה נורא וזה שובר את הלב...".

כדי לשמור על איזון, חאן מדגיש שהוא רואה חשיבות בכיבוד החוק, גם בהכנסת סיוע הומניטרי לעזה במהירות רבה יותר, כי חשוב שילדים יקבלו תרופות, והוא מדבר גם על אלימות מתנחלים. "כל אחד חייב לכבד את החוק, והוא צריך לחול על כולם בלי יוצא מן הכלל", הוסיף. "כדי שלא תחשבו שאני פחדן, תדעו שמה שאני אומר כאן בפנים זה מה שאני אומר בחוץ במאמרים, בקהיר... מה שקרה היה נורא, זה פצע עמוק, פצע שעדיין מדמם... אני לא צבוע... הפוקוס שלי הוא על 7 באוקטובר, על ההרג על החטופים על ההרס...".

כשאומרים לו שקריאות להפסקת אש זה עניין שגובל באנטישמיות, כי לא מדובר בסכסוך בין מדינות אלא בארגון טרור שמנסה להשמיד את ישראל, שתקף ורצח ישראלים כי הם יהודים, הוא אומר: "אני מסכים, ולכן אמרתי במאמר שכתבתי ובהרצאה שאסור לצוד בני אדם... אסור שיקרעו בני אדם מתוך המיטות שלהם...

"זו מילה ברורה, היה ציד, הציד שצדו היה העם היהודי... אז אנחנו חוקרים ויש לנו כלים לחקור פשעים... מה שאני באמת רוצה לעשות הוא מוגבל, אני לא יכול להציל בני ערובה, אבל שיח בין פוליטיקאים יכול לפעמים לטשטש עקרונות יסוד שכל ילד הוא חף מפשע, כי יש לו זכות לביטחון... מאוד בסיסי ועקרוני שישנם דברים שהם פשוט לא נכונים, הם לא נכונים באף דת ובאף פילוסופיה".

אז לא, חאן אינו ציוני, יהודי או חבר בעוצמה יהודית. "יש אנטישמיות ברחבי העולם, והעולם צריך להשתפר בפעולה נגדה", הוא מדגיש, "נגד שנאת יהודים וכל סוג של שנאה, בלי שנאה לא הייתה שואה, בלי שנאה לא היה ג'נוסייד בקמבודיה ובמקומות נוספים".

מהמצב הזה הצלחנו להגיע לכמעט השוואה בין ראשי חמאס למנהיגי ישראל הנבחרים. חאן לא האשים את נתניהו וגלנט ברצח, אונס, התעללויות וטרור, כפי שהאשים את ראשי חמאס. את הצד שלנו הוא האשים בהרעבה. הוא לא ממציא את זה. הוא מצטט דברים שאנחנו עצמנו אמרנו וממשיכים להגיד. סרטונים, עדויות, קשקושים, הצהרות וברבורים של מנהיגי ציבור, קצינים, זמרים ומובילים חברתיים. בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא גוף מסודר שאוסף מידע, חומרים ועדויות, מסתמך על ראיות ועל עובדות. את כל הטוב הזה הוא קיבל, כמעט בחינם, מאיתנו.

האם מדובר בצביעות? האם מדובר במנופי לחץ שישראל ויתרה עליהם מחוסר ברירה? כן. זה קורה כי ישראל 2024, שהקימה את הקואליציה הקיצונית ביותר בתולדותיה, היא מדינה מצורעת. אין לה לגיטימציה בינלאומית לכלום. ולכן, כשפעילי ימין ממשיכים לעצור משאיות סיוע הומניטרי, לשפוך את תכולתן על הכביש, להכות את נהגיהן, זה מתפרסם גם בהאג. כשאיתמר בן גביר "שוטף" את בכירי המשטרה על כי הם משגרים ניידות להגן על המשאיות האלה, כנ"ל. כשכל בכירי הקואליציה והממשלה מתחרים זה בזה מי יודיע בקול גדול יותר על מה שישראל תעולל לעזה, אף אחד לא יכול לבוא אחר כך בטענות לאלה ששמעו את זה.

ועוד לא דיברנו על פצצות האטום, שלפחות שני חברים בקואליציה איחלו לעזה. כשישראל כ"ץ מודיע שאף טיפת דלק, מים, קמח או סיוע כלשהו לא ייכנסו לעזה, זה נרשם. הקרשצ'נדו של הגיחוך היה כשאותו כ"ץ, היום שר החוץ, יצא השבוע למסע מדיני באירופה כדי לשכנע את העולם שאמירתו של חאן על הרעבת עזה אינה נכונה. כ"ץ, שהודיע בקולו שצריך להרעיב את עזה. כי מה שהולך כמו חלטורה, עושה רעשים של חלטורה ונראה כמו חלטורה, זה חלטורה.