"ממי ראיתי את הסרטון של החיילות מנחל עוז, הוא קשה מאוד, בא לי לבכות ולהקיא אל מול תחושת חוסר האונים, אולי לא כדאי שתראי אותו", אמר לי החסון אתמול, תוך ניסיון להגן עליי. "אני חייבת לראות, כל אדם בארץ ובעולם חייב לראות, זוהי בקשתם של ההורים, אנחנו חייבים להרים כאן מרי אזרחי לשחרר אותן", עניתי.
יש משהו בסרטון המקוצר שהוא מרגיש נצח. הוא אומנם לא ארוך אבל תחושות הפחד, האימה, הדאגה, הבהלה, אגלי הזיעה היורדים במורד הגב והדמעות החנוקות בגרון-הן ממושכות ולא נותנות מנוח. ההרגשה היא שאתה רוצה לפרוץ לסצנה, להרוג את המחבלים ולהציל את הבנות. התחושה היא שחייב להיות סוף אחר למחדל הנוראי הזה.
זה מתבקש להרגיש חלק מהעלילה, כאילו זה קורה לי. לא הפסקתי לדמיין את עצמי בסיטואציה. מה אני הייתי עושה אם הייתי במקום נעמה, לירי, קרינה, דניאלה ואגם ואין לי תשובה. בסיוטים הכי גרועים, אף אחד לא יכול לדמיין נחיל של מחבלים בני תועבה מאיימים, מטרידים מינית, פוגעים ומרגישים כאילו הבנות הן הנתינות שלהם.
יש תחושה של סצנה נוראית מסרט מתח מלחמתי וזה לא נתפס שהן במרחק של שעה וקצת מאיתנו. המוח לא יכול לעכל. הלב לא יכול לסבול.כאמא הסרט הזה היה קשה לי במיוחד. התחושה היא של חוסר אונים מזעזע. של זמן שאול. של הפקרות. אין על מי לסמוך. אני עושה חישוב קל ועילי צריך עוד שבע שנים להתגייס לצבא. הצבא שהיה מושא ההערצה שלי, שראיתי בו קריירה צבאית, שרציתי להיות בו כל ימיי.
הצבא שלימדו אותי לאהוב, הוא הצבא שאכזב אותי. הוא הצבא שאני מפחדת שילדיי יתגייסו אליו, כי התחושה היא של פשיטת רגל, שאין על מי לסמוך. ברור לי שצריך להתגייס ולתרום את חלקנו למדינה, אבל מעולם לא חשתי כזאת חסרת אונים מול המערכת.
יש הרגשה שהממשלה מורכבת מחוצנים שאינם חלק ממדינת ישראל, שעושים מה שבא להם כאילו הם בטיול אחרי צבא, יושבים בספסל האחורי של האוטובוס ועושים מעשי קונדס, כאילו לנסות לראות מי יותר מצחיק, כשבעצם הבדיחה העגומה על חשבוננו. אני מפחדת לחשוב על אורי בצבא. הבת שלנו. עוד שש עשרה שנה.
מה יקרה לה. האם אפשר להפקיד את חייה בידי המערכת? מי מבטיח שישמרו עליה? חייבים לשחרר את כולם וכולן כמה שיותר מהר ובכל מחיר, כן בכל מחיר. ומי שקשה לו המשפט הזה- שידמיין את אימו/ אביו/ אחיו/ אחותו/ בעלו/ אשתו/ ילדו שם במקומם ויחשוב כמה חזק הוא היה נלחם להוציאם מהתופת. כמה הוא היה רץ ספרינט ומזנק חשוף לתוך עזה.
אף אחד לא יכול להיות גיבור על חטופים ומשפחותיהם, כשהוא חוזר כל ערב למיטה החמה שלו. להחזיר אותם הבייתה. הרגע. אחרת, אנחנו באמת יכולים לכבות את האור על המדינה.