בממשלת ישראל יש רק מעט שרים שמדברים היטב אנגלית. בממשלת ישראל יש רק מעט שרים שמדברים היטב מערבית. זו בעיה. היא ניכרה השבוע פעמיים: הפעם הראשונה הייתה כאשר התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי הודיע על כוונתו לבקש צווי מעצר נגד ראש הממשלה ונגד שר הביטחון. הפעם השנייה הייתה כאשר שר התקשורת התנגש בסוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס (איי־פי).
בשני המקרים אפשר להציע שלל הגנות על הממשלה. מה שעשה התובע בהאג הוא חרפה. מה שעשה התובע בהאג בלתי נסלח, אבל הממשלה תרמה לזה בדרכה: היא סיפקה לתובע שלל נימוקים שישרתו אותו בהמשך הדרך. שרים שאינם דוברים מערבית אמרו דברים, הציעו מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי, עם הסטנדרט הבינלאומי, עם הסנטימנט הבינלאומי.
מי שמדבר באופן שיוצר את הרושם – גם אם מוטעה שהוא בעד פשעי מלחמה, לא יכול להתלונן על כך שנוצר הרושם שהוא בעד פשעי מלחמה, ואולי שבתוקף תפקידו הבכיר הוא אפילו מקדם פשעי מלחמה. ישראל צריכה לדבר מערבית. למעשה, היא צריכה לדבר גם ערבית – כדי להבין את אויביה, וגם מערבית – כדי להבין את ידידיה ותומכיה. השר שלמה קרעי לא דובר מערבית.
כמו עוד הרבה חרדים וחרד"לים בממשלה, וכמו גם סתם בורים שלא למדו דבר ולכן אינם יודעים דבר, הוא מתקשה להבין סביבה שאינה הסביבה הטבעית שלו. הוא מתקשה להבין שגם אם יש לו נימוק פורמלי כזה או אחר שמאפשר לו לשלוח פקחים לסוכנות ידיעות אמריקאית, דבר כזה לא עושים בלי התייעצות נרחבת, בדיקה מסודרת של משמעויות ושיקול דעת של תועלת מול נזק. לכן התבזה השבוע בהחרמה ובהחזרה של ציוד, בטיפוס על סולם רטורי גבוה, וירידה לא מפוארת לאחר כמה שעות.
הנה דבר שלמדנו השבוע: ישראל צריכה ממשלה שיש בה דוברי מערבית. אחרת תיפול לבור ועוד בור. מחלק מהם כמו במקרה איי־פי – תוכל להיחלץ ביחסית מהר, כשהנזק הוא מבוכה. מחלק אחר כמו מקרה בית הדין בהאג – תתקשה יותר להיחלץ. עכשיו נדרש לשני אירועים שכבר שכחנו.
אירוע אחד: נאום יואב גלנט נגד ראש הממשלה. אירוע שני: נאום האולטימטום של בני גנץ. ונכון – כמעט שכחנו, כי תכיפות האירועים, יום רודף יום, משכיחה בכל יום את היום שלפניו. ובכל זאת, כדאי לשים לב למה שקרה בשבוע וחצי האחרונים. כדאי לשים לב למה שמבשרים הנאומים האלה, כי ייתכן בהחלט שהם מבשרים את התקופה המסוכנת ביותר במלחמה עד כה.
מסוכנת – לא במובן של זוועות הטבח, או ייסורי שדה הקרב, לא במובן של הרוגים ופצועים. כולנו מתפללים בכל שבוע שיהיו כמה שפחות נפגעים. מסוכנת במובן אסטרטגי. מסוכנת בכל מה שנוגע ליכולתה של ישראל להיחלץ מהמשבר שנקלעה אליו ולנצח במלחמה, ולא לקרוס במשבר חברתי פנימי קשה מנשוא.
נמפה את הסיבות לסכנה: לישראל יש ממשלה שלרוב העם אין בה אמון, אך היא לגיטימית, נבחרת, עם מנדט להמשיך ולשלוט. תיאורטית, היא יכולה לשלוט עוד זמן רב, אף שרוב גדול של האוכלוסייה (יותר ממחצית מהיהודים, וכמעט כל הערבים), רוצים בחירות בתוך זמן לא רב.
הממשלה שאין בה אמון מנהלת מלחמה שכמעט כל הישראלים משלמים עליה מחיר, כולל כל מי שאינם תומכים בה.
כלומר, ישראלים רבים מאוד. והשאלה אם מדובר בקרוב לחצי, בחצי, בשני שלישים, או ביותר מזה, לא כל כך חשובה. הם נדרשים לשאת בנטל של מלחמה שמנוהלת על ידי הנהגה שאין להם אמון בה. שיעור הישראלים שזה מצבם עומד לגדול עם הפרישה הצפויה של המחנה הממלכתי מהממשלה.
בני גנץ אומנם בחר להעביר את מסר האיני־יכול־עוד שלו בנאום מגומגם, מעורפל ודחייני, אבל בכל זאת העביר מסר – ובנימין נתניהו אפילו לא ניסה להעמיד פנים של הקשבה והתחשבות. הוא שמע – והגיב בדחייה. לגנץ אין ברירה אלא לפרוש. ואם ימתין שלושה שבועות, הוא מבזבז את זמנו ואת זמננו.
במקביל, נפתח מושב הקיץ של הכנסת, שמבשר על שני דברים: זה צוהר הזמנים היחיד שמאפשר את הקדמת הבחירות בחודשים הקרובים, וגם צוהר הזמנים שבו הממשלה מתכוונת להעביר חוק פטור לחרדים משירות. שני הדברים יהיו נפץ שמחולל מחאות, הפגנות והתלהטות רוחות. פרישה של המחנה הממלכתי תייצר פוטנציאל נפיץ עוד יותר.
כלומר – בעיצומה של מלחמה, שהציבור מרגיש, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שישראל אינה מתקרבת לנצח בה, הציבור הישראלי נכנס לקרב חברתי ופוליטי עיקש וקשה. ברור שזה מצב הרסני. ברור שמוטב היה להימנע ממנו. המצב הזה מוליד הצעות ייאוש. פרופ' ידידיה שטרן המליץ להקים ממשלת אחדות רחבה ולהכריז על בחירות בעוד שנה.
אלה הצעות שהסיכוי שיתקבלו קטן, ושגם אם יתקבלו המשמעות שלהן סתומה. בחירות רק במאי בעוד שנה? ומה בדיוק תעשה הממשלה הרחבה עד אז? מה תהיה המדיניות שלה, חוץ מהאמירה הכללית "לנצח"? נתניהו לא יסכים לעמוד בראשות ממשלה שהמדיניות שלה תוכתב על ידי גנץ, גלנט ויאיר לפיד.
והם לא יסכימו להיות חותמת גומי בממשלה שהמדיניות שלה תוכתב על ידי נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. והרי הוא רוצה שלטון צבאי בעזה, והם רוצים מהלך מדיני עם הסעודים. והרי הוא רוצה לשים פלסטר על מחלוקת הגיוס עם החרדים, והם רוצים להודיע שתם עידן הפטור לחרדים.
לכן תקופת הסכנה שהחלה השבוע היא כנראה בלתי נמנעת. תהיה כאן ממשלה עם רוב בכנסת ובלי אמון ציבורי, שתוביל את ישראל במלחמה. תהיה כאן ממשלה עם לגיטימציה חוקית, אבל בלי לגיטימציה אזרחית נרחבת שתוביל את ישראל במלחמה. וזה לא כל כך משנה אם אתם חושבים שהמצב הזה הוא באשמת נתניהו, או גלנט, או גנץ, או שקמה ברסלר, או משיח בן דוד.
זה המצב, וכולנו נשלם עליו מחיר, כי פגיעה בביטחון המדינה, במעמדה הבינלאומי, ביכולתה להתגונן, במשאביה, במצבה הכלכלי – כל אלה יבואו על חשבון כולנו. זה המצב, מה שאומר שכל מהלך של הממשלה ייבחן בעין חשדנית. מה שאומר שכל מהלך של הממשלה ייתקל במכשולים מעשיים של ביצוע. מה שאומר שלממשלה לא יהיה גב בינלאומי רחב.
מה שאומר שהטונים יעלו: הממשלה ותומכיה יאשימו את היריבים הפוליטיים בהכשלת המאמץ המלחמתי. יריבי הממשלה יאמרו שעם ממשלה כזאת אי אפשר לנצח. האם יש אפשרות להימנע מהמצב המסוכן וההרסני הזה? התשובה שאציע כאן תקשה על מי שמרגישים שהצדק איתם. אבל זו להערכתי האפשרות הסבירה היחידה: נתניהו, או כמה מחברי הקואליציה שלו, צריכים להודיע שהם מבינים שלנוכח הסכנה המצב מחייב בחירות, ולקבוע להן תאריך קרוב.
הכי קרוב שאפשר. אחר כך הממשלה תנהל את המלחמה כהבנתה, אחר כך ייבחר מי שייבחר, ויקים קואליציה, שצריך לקוות שתהיה רחבה, שתמשיך לנהל את המלחמה, שלא נראית קרובה לסיום. הסבירות שהאפשרות הזאת תתממש נראית נמוכה כרגע, משום שבקואליציה טרם נמצאו מי שיתמכו בה.
אבל יכול להיות שבהמשך מושב הקיץ, אם וכאשר יתברר שהממשלה מתקשה לנהל את המדינה, והסחרור לעבר מפלה נמשך, כמה נבחרים יתעשתו ויחליטו לעשות מעשה. בכל מקרה – ומתי שזה לא יקרה – זה לא יהיה מוצא טוב ממצב רע. זה יהיה, במקרה הכי טוב, מוצא קצת פחות רע מהאפשרות האחרת – כלומר, מהאפשרות שהממשלה תתעקש להמשיך לנהל את המלחמה, כשהאשראי הציבורי שלה אוזל, והציבור שהיא מופקדת על שלומו תוסס.
בקואליציה יטענו, במידה של צדק, שההצעה הזאת היא מתנה לקבוצה גדולה של ישראלים שסירבה למעשה לקבל מרות של ממשלה שאינם מסכימים איתה אידיאולוגית. באופוזיציה יטענו, במידה של צדק, שיסודה של הטרגדיה הוא בהתנהלות המופקרת של ממשלה שבחרה במדיניות של עימות חריף ומיותר עם מחצית מהציבור.
כך או כך, בטווח המיידי החשיפה לתקופה של סכנה כבר מובטחת. השאלה היחידה שנותרה היא אם ישראל תעבור עוד מסלול ארוך, חצי שנה, שנה, שנה וחצי, עד שתנסה נתיב חלופי – או שתגיע מהר יותר למסקנה שמוטב לקצר את משך התקופה הזאת. יש שיאמרו שזה מייאש. יש שיאמרו שזה מקומם. אבל זה הדבר היחיד שאפשר לעשות. למנוע את התקופה המסוכנת כבר אי אפשר – אפשר רק לנסות לקצר אותה.
צריך לפנות הרבה ערימות של אשפה מילולית ורעיונית כדי להגיע לעיקר. לפנות את אשפת "גלנט הוא סוכן אמריקאי", או כל גרסה אחת, קונספירטיבית יותר או פחות, של הטענה הזאת, שנשמעה מיד לאחר נאום התוכחה של שר הביטחון – זוכרים? זה היה לפני... מה שנראה כמו 100 שנה, אבל עבר לא הרבה יותר משבוע.
לא מיותר לומר שלטענת "גלנט הוא סוכן אמריקאי" אין על מה להסתמך. גם אם יוכח שגלנט מסכים עם העמדה האמריקאית – ואם מאזינים למה שהוא אומר והאמריקאים אומרים, ההסכמה אינה מלאה – זה לא הופך אותו לסוכן, או נציג, או ידו הארוכה של, או כל כינוי אחר שהודבק לשר הביטחון.
בראשית המלחמה גלנט חשב שיש לתקוף את חיזבאללה, נתניהו היה מי שהסכים עם האמריקאים, וחשב הפוך. זה לא הפך את נתניהו לידו הארוכה של ממשל ביידן, ומה שגלנט אומר היום לא הופך אותו לידו הארוכה של ממשל ביידן. באופן טבעי, לממשל יש עמדות, גם למנהיגים בישראל יש עמדות. לפעמים הן חופפות.
במקרה של לבנון - חפיפה עם נתניהו. במקרה של ממשל צבאי בעזה - חפיפה עם גלנט. וגם אם הן חופפות משום שגלנט הושפע מטענות האמריקאים, או מביא בחשבון את עמדת האמריקאים, זה לא דבר משונה או חריג. עמדתה של וושינגטון היא דבר שתמיד צריך להביא בחשבון, בעיקר על ידי האיש שתפקידו לדאוג לכך שלצה"ל יהיו מספיק פגזים.
צריך לפנות גם את אשפת "נתניהו מתעניין רק בשמירה על הקואליציה שלו". למה אשפה? כי זו טענה שבין שהיא נכונה (גם אני חושד כך מעת לעת), ובין שאינה נכונה (גם אני מאמין שלא מעת לעת), היא אינה ממן העניין. לגלנט יש טענה: צריך לדבר על היום שאחרי, וצריך להודיע כבר כעת שלא יהיה ממשל צבאי. לנתניהו יש טענת נגד: לא צריך לדבר בפירוט על היום שאחרי, וכל הצעה שמשמעותה האפשרית היא שליטה של הרשות הפלסטינית בעזה צריכה להידחות.
אלה טענות ענייניות, ובהן יש לדון לעצמן, בלי קשר לשאלת המניעים של מי שמביעים אותן. לפעמים, גם מניע לא כשר מייצר טענה נכונה.
וצריך לפנות את אשפת "אתם תקועים בקונספציה". זו אמירה שכבר מזמן התברר שאין לה שום משמעות, משום שכל אחד אומר אותה ומתכוון למשהו אחר – בדרך כלל, לקונספציה של מישהו אחר.
כשסמוטריץ' אומר לא להיות תקועים בקונספציה, זה לא שהוא החליף קונספציה (כי לא צריך להיות תקועים), אלא שהוא מצפה ממישהו אחר להחליף קונספציה (כי האחרים לא צריכים להיות תקועים, אלא לקבל את עמדתו). וחוץ מזה, כל עניין הקונספציה קצת איבד כיוון. קונספציה היא דבר הכרחי. אי אפשר לפעול בעולם בלי קונספציה. מעת לעת, כדאי לבחון אותה מחדש, ולשאול אם היא עוד בתוקף. אבל לא צריך להחליף קונספציה לשם החלפת קונספציה. צריך להחליף אותה רק אם יש טובה ממנה.
את הקונספציה "נשלם לחמאס כדי לשמור על שקט" חמאס ניפץ עבורנו. על זה אף אחד כבר לא ממליץ. באשר לקונספציות אחרות – נותרו חילוקי דעות. והשאלה מה היה קודם לא רלוונטית. מה שחשוב הוא לשאול מה נכון לעשות עכשיו. לא לשמר לשם שימור, ולא להחליף לשם החלפה.
ובתרגום לוויכוח שאנו עוסקים בו: האם צודקים מי שאומרים שצריך לחשוב על פתרון שאולי יערב את הרשות הפלסטינית – או שמא צודקים מי שסבורים שלא צריך לחשוב על פתרון שאולי יערב את הרשות הפלסטינית. לא "מה פעם חשבנו ולכן עכשיו נגיד ההפך", אלא "מה ישרת את מטרותיה של ישראל טוב יותר".
וצריך לפנות את אשפת "גלנט צריך להתפטר" ו"נתניהו צריך לפטר". לא משום שאלה אינן טענות שראויות להישמע. אפשר היה לחוש אי־נוחות כאשר שר הביטחון הביע אי־אמון כל כך מפורש, בוטה ופומבי במדיניות שמקדם ראש הממשלה. אפשר בהחלט לחוש שראש ממשלה, שמאפשר לשר שמאתגר אותו כך להמשיך לכהן בתפקידו, הוא ראש ממשלה שמגלה חולשה מופלגת.
אגב, לפני שבועיים־שלושה בן גביר אִתגר את נתניהו בפומבי, איים עליו פוליטית, ונשאר בתפקיד. גם סמוטריץ' עשה זאת, ונשאר בתפקידו. לשרים בממשלה מותר להשמיע את קולם. מוטב שיעשו זאת בפורומים שהם חברים בהם, אבל לא חלה עליהם חובה לנהוג כך. בישראל אין שיטה נשיאותית. השרים לא עובדים אצל ראש הממשלה.
הם מושבעים על ידי הכנסת ועובדים בשירות הציבור. ונכון, לראש הממשלה יש יכולת לפטר אותם. אם הוא מגיע למסקנה שזה מה שנכון לעשות – שיעשה. זה יהיה צעד מובן, גם אם לא במיוחד פופולרי. אבל בין שיפטר ובין שלא, שאלת המהות תישאר על כנה: מי צודק בעניין היום שאחרי? פיטורים של גלנט לא יוכיחו שהוא טועה. הימנעות מפיטוריו לא תוכיח שהוא צודק.
זה מה שנשאר אחרי פינוי האשפה הרטורית: שאלה עקרונית של מדיניות. שאלה שבאמת יש ביחס אליה עמדות מנוגדות בתוך הממשלה ומחוצה לה. אולי נתניהו מחזיק בעמדה שלו רק ממניע פוליטי – אבל גם אם זה המצב, יש ישראלים שמחזיקים בה ממניעים לא פוליטיים. הם מאמינים בה. אולי גלנט מחזיק בעמדה שלו רק משום שרצונו לפרק את הממשלה – אבל גם אם זה המצב, יש ישראלים שמחזיקים בה ממניעים אחרים.
אם מותר להציע ניחוש, שתלוי כמובן בעוד הרבה מאוד גורמים אחרים, זו שאלה שעשויה לעמוד במרכזה של מערכת הבחירות הבאה, אם תבוא מספיק מוקדם. מחנה אחד, שנכנה "מחנה גלנט", אבל יכלול בלי ספק גם את גנץ, את לפיד, את גדי איזנקוט, אולי גם את יוסי כהן, ואולי – שאלה מעניינת – גם את נפתלי בנט, יכוון לדיון על היום שאחרי שאין בו חמאס ויש בו גורם פלסטיני אחר, כולל (אם אין ברירה טובה יותר) את הרשות הפלסטינית.
מחנה אחר, שנכנה "מחנה נתניהו", אבל יכלול בלי ספק גם את סמוטריץ', בן גביר, אולי – שאלה מעניינת – בנט, אולי – שאלה מעניינת – גדעון סער, ועוד כמה שחקנים, שיקבלו החלטה גם לפי העמדה וגם לפי האינטרס האלקטורלי, יכוון להימנע מדיון על היום שאחרי, או לקבוע שביום שאחרי לא יהיה חמאס ולא תהיה רשות פלסטינית.
מה היא כן תהיה? נתניהו אמר השבוע שיהיה "שלטון אזרחי של תושבי עזה עם פיקוח של מדינות ערב". או שיהיה או שלא יהיה. לא בטוח שיש לו פרטנר אמיתי שיכול לדאוג לכך שיהיה. למי נוח פוליטית דיון על היום שאחרי? תלוי איך הוא ימוסגר. דיון על עצם הדיון על היום שאחרי נוח יותר לגלנט. כי קשה להסביר למה לא מדברים על היום שאחרי, למה לא מתכוננים לשלב שיבוא אחרי שוך הקרבות. אבל דיון על היום שאחרי שיתמקד ב"חמאסטן ופת"חסטן" נוח יותר לנתניהו.
כי חלק גדול מהציבור הישראלי השתכנע ב־7 באוקטובר שאין הבדל מהותי בין חמאס לבין הרשות הפלסטינית. וכל חשד שיתעורר שמישהו רוצה להכניס את הרשות בדלת הקדמית, האחורית או נסתרת, ישרת את המחנה של ראש הממשלה.
*המאמר מבוסס על מידע ונתונים מאתר המדד ובסקרי המכון למדיניות העם היהודי.