שלום לשגרירת אירלנד, גב’ סוניה מקגינס.

קראתי ביום חמישי מאמר בעיתון “הארץ”. את, כבוד השגרירה, חתומה עליו. כותרתו: “למה נכיר במדינת פלסטין”. מצאת לנכון לפרסם אותו - בוודאי בהנחיה מדבלין – על מנת להרגיע אותנו, הישראלים, כמה פתרון שתי המדינות טוב גם לנו. חלק מקוראי “הארץ”, העיתון העברי הפרו־פלסטיני, בוודאי יסכימו עמך, אך לא רוב אזרחי ישראל, שחששם הגדול ביותר הוא מפני מדינה פלסטינית בתחומי יו"ש, 15 קילומטרים מעיר החוף נתניה.

גלנט דורש הסכמה רחבה על חוק הגיוס, ומאשים את גנץ: "ציפיתי למנהיגות"   
"למה לא עשינו את זה?": אליעזר "צ'ייני" בשאלה קריטית על המלחמה

את מרעיפה עלינו מילים יפות על הידידות שלכם כלפינו, על מה שטוב כביכול לישראל, וזאת מנקודת מבט של מדינת אי כה רחוקה מהמזרח התיכון, מוקפת ים מכל צדיה, ירוקה ושלווה. למרבה הצער, רחוקה גם מאהדה לישראל, שאף היא מעין מדינת אי, מוקפת בים ערבי עוין המייחל לחיסולה. עליי לדייק: בצפון מדינתכם שוכן חבל צפון אירלנד. זוהי אוטונומיה המסופחת לממלכה המאוחדת. דומני שכבר השלמתם עם ההפרדה הזאת ביניכם לאחר שנים של מאבקי דמים, שעוד עלולים לשוב ולהתפרץ.

גבירתי, את מביעה את סלידת אירלנד מחמאס, אבל בעצם מעניקה פרס לחמאס. מדינה פלסטינית, את כותבת, “זה אימוץ של חזון ההגדרה העצמית הפלסטינית”, ועם הקמתה ישראלים ופלסטינים יחיו בשלום. את רצינית? וכי חמאס רוצה באמת מדינה? הרי הייתה לו למעשה בעזה, ממנה יצאה ישראל באופן חד־צדדי ב־2005. במקום להפוך אותה למדינה משגשגת, פורחת, הפכו אותה ליעד חפור ומבוצר, תקפו באכזריות את ישראל בניסיון להשמידה. כלום לא הספיק לכם טבח ה־7 באוקטובר, כדי להבין שאתם מעניקים פרס לחיות אדם ברבריות?

דגלי פלסטין שנתלו בקמפוס מכללת טריניטי בדאבלין, אירלנד (צילום: רויטרס)
דגלי פלסטין שנתלו בקמפוס מכללת טריניטי בדאבלין, אירלנד (צילום: רויטרס)

הנה כך מברכים ארגוני טרור פלסטיניים אחרים על המהלך העוין שלכם: “ההכרה האירית, הנורווגית והספרדית במדינת פלסטין הינה אישור ללגיטימיות של התנגדות עמנו בהתייצבותו נגד הפשעים ומעשי הטבח של הכנופיות הציוניות שכובשות את ארצנו. זוהי תפנית איכותית בעמדה האירופית, שהחלה להבין את האמת לגבי הישות הציונית הקולוניאליסטית”. ואני שואל אותך, כבוד השגרירה: ממתי היה עם פלסטיני? מתי התקיימה אי פעם מדינה פלסטינית? מדוע לא הייתה לה עצמאות תחת הכיבוש של מצרים ברצועת עזה ושל ירדן ביהודה ושומרון?

רעיון המדינה הפלסטינית משמעו אחד: הפיכת הגדה המערבית לעזה שנייה, תחת שלטון חמאס, וניסיונות חוזרים ונשנים לתקיפת ישראל המצומקת, ביתורה והשמדתה. לא רק חמאס ותומכיו בעולם אינם מסתירים את כוונתם בדבר “פלסטין מן הנהר עד הים”, אפילו סגנית שר החוץ הספרדי מדברת על ה”חזון” הזה, כלומר השמדת ישראל. זוהי ספרד שממאנת להעניק עצמאות לקטלונים ולבאסקים.

אני כופר בכנות אמירתך על ידידותכם לישראל. הייתם אחת משלוש האירופאיות הראשונות שהכירו ב”פלסטין”, אבל לקח לכם לא פחות מ־15 שנה להכיר בישראל, ב־1963. וכי מה פלא? יש לכם, לא ברור לי למה, היסטוריה של עוינות לעם היהודי. שערי אירלנד היו סגורים בשנות מלחמת העולם השנייה בפני פליטי שואה יהודים. חוצות דבלין נכבשו על ידי מפגינים פלסטינים ותומכיהם בקריאות “אללהו אכבר” ו”מוות לישראל”. האנטישמיות באירלנד גואה. בהזדמנויות רבות נציגיכם מצביעים באו”ם ובמוסדותיו נגד מדינתנו.

הכרתי את השגריר האירי שקדם לך, ברייפן או’ריילי. פגשתיו ב־2010 בעת שערך ביקור במכון ז’בוטינסקי. התנצל באוזניי על העיכוב בכינון יחסים דיפלומטיים, כשהוא תולה זאת ב”לחצי הוותיקן” ובעובדה שלארצו לא היו אינטרסים כלכליים מיוחדים לכונן עמנו יחסים כאלו. בשיחה הועלתה דמותם של דה־ואלרה, ראש ממשלתכם דאז, אשר אירח בדבלין בינואר 1938 את זאב ז’בוטינסקי, ושל רוברט בריסקו, חבר הפרלמנט שפעל למען העם היהודי. הזכרנו את הרב הראשי של אירלנד, הרב יצחק הלוי הרצוג, אביו של נשיא ישראל השישי חיים הרצוג וסבו של יצחק הרצוג – הנשיא כיום.

אכן, היו גם ימים טובים ביחסי שתי האומות. לוחמי המחתרות שלנו שאבו השראה מהמאבק האירי להשתחרר מהשלטון הבריטי. כמוכם, נאבקנו כאן בשלטון הבריטי על מנת לכונן מדינה יהודית במולדתנו ההיסטורית. זוהי מטרת הציונות מאז ומתמיד - בית לאומי לעם היהודי ובו שוויון זכויות למיעוטים שיכירו בכך. באשר לערביי יו”ש - כך הסכימו ראשי הממשלה מהימין, בגין ושמיר - תינתן להם אוטונומיה. לא מדינה עם צבא ויחסי חוץ שתהווה מטרד לישראל ולשלום העולמי ותמשיך את החזון החמאסי - השמדת ישראל וה”כופרים” היהודים.

כבוד השגרירה, חבל שלא קראת את אמנת חמאס טרם פרסמת את מאמרך ה”מתקתק”, ואז היית מבינה טוב יותר למה מתכוונים הוא ושאר הארגונים בדרישתם ל”מדינה פלסטינית”. על אפכם ועל חמתכם נמשיך להתנגד לכינונה, ניאבק על צדקתנו ועל עצם קיומנו, עם או בלי תמיכת אירלנד השאננה.