מתישהו כמעט לפני 20 שנה הייתה לקריימר תערוכה של צילומיו בישראל. לכן נהגתי שמונה שעות לפגוש אותו במנהטן. הייתי אמור לראיין אותו, אבל קריימר היה כה נגיש ובלתי פורמלי, שפשוט ישבנו בדיינר שגרתי נטול ציונים וכוכבים ושוחחנו. הייתה לו תפיסה צנועה של עצמו; בעולם מתפוצץ מסלבס עתירי הורמונים והזרקת יוהרה אלקטרונית, היה הזמן במחיצתו נעים במיוחד.
קריימר בא עם ארלין רעייתו (שמתה כעשור לפניו), אישה שהקרינה נוכחות נעימה ומרגיעה והתנהגה כמו נשים שדוחפות את בעליהן למרכז אלומת הזרקור ומקפידות להישאר מחוצה לה. היא הייתה מודאגת ממצב צפידת המוות המתקדמת של מרק העגבניות של בעלה. לא רחוק היה הרגע שבו יוכל פתולוג מיומן לקבוע את שעת המוות המדויקת. “דן, תאכל את המרק שלך", אמרה ארלין.
אחרי שעה בצוותא עם הקריימרים, הפכה חשדנות ראשונית לידידות. לא כל יום אנחנו מוצאים מישהו לפטפט איתו על הנושא האהוב עלינו: בוב דילן. קריימר סיפר לי שבדיוק מכר צילום של הוד בוביותו לחברת המפוחיות הונר, שהוציאה מארז של 15 מפוחיות - כשהם נשבעים בנקיטת חפץ שדילן נשף בכל אחת ואחת מהן - ושאותן התכוונו למכור במחיר דמיוני עם צילום מאת קריימר. אלא שברוב הצילומים נראתה סיגריה מעלה עשן ברקע, בשיאו של קרב החורמה המנצח נגד עישון. צריך היה למצוא צילום טוב בלי סיגריה.
“זה היה פשוט", אמר קריימר, "מצאתי בקונטקטים - הצילומים בשחור־לבן כמובן - פריים אחד בלי הסיגריה. ואותו מכרתי להונר. כאשר תפתח את הקופסה, המפוחיות יהיו מונחות על קטיפה, והצילום שלי יהיה מתחת לזכוכית בצד הפנימי של המכסה. 25 אלף דולר זה הרבה כסף, אז המפוחיות יימכרו גם כבודדות. כמה אלפי דולר המפוחית. יפה, לא?".
כמה מחבריי הטובים ביותר הם צלמים. חיים ומתים. בהכללה, צלמים הם עם קשה הלוקה בתסביך רדיפה מוצדק בחלקו. צלמים כמיכה ברעם, שלמה ערד ואחרים, נציגיו הבכירים של הדור הבוגר, ירדפו עד לקבר מי שישתמש בצילום שלהם ללא רשות. הם דעתניים להחריד. הם ינטרו לך איבת עולם אם תשתמש בפריים אחר מזה שהציעו. הם כייסי תרבות, משום שלעולם לא יביאו לבחירתך את כל הסרטים שצילמו בשליחותך, אלא יערכו אותם בבית ויגיעו למערכת עם שלושה צילומים. אחד גובה, אחד רוחב והשלישי לא בפוקוס.
הם מדובבי מרואיינים מוכשרים בהרבה מעיתונאים. הם חסרי גבולות. הם ימשיכו לצלם מהמותן גם אחרי שהבטיחו לאובייקט שהפסיקו, והם נרגנים וציניים בהגדרה. גם אבי גנור, מיכה קירשנר ואחרים לא עשו הנחות מופלגות למי שהתעלמו מזכויות יוצרים וקניין רוחני. מעולם לא סירבתי לכתוב דברי פתיחה לספרים שלהם. הם האנשים החשובים ביותר בעיתונות לדעתי, ובשנים האחרונות, משום שהעיתונות אינה יכולה לעמוד בתעריפיהם הגבוהים, חל פיחות גדול במעמדם. הם פינו את מקומם לצלמים פחותים מהם המבקשים לעשות שם לעצמם.
דניאל קריימר, יליד ברוקלין, היה גם במאי סרטים תיעודיים ומי שספרי הצילומים שלו ראו אור בשפות רבות. הוא צילם למגזינים, לספרים ולעטיפות תקליטים, וצילומיו נמצאים באוספים פרטיים ובאוספי קבע של מוזיאונים כגון ה"וויטני" בניו יורק, היכל התהילה של הרוק'נרול ועוד. את הכסף היותר משמעותי עשה כאשר החל מצלם דיוקנאות של יושבי ראש של תאגידים כלכליים גדולים וחברות מסחריות. הפורטרטים ההרואיים הללו, שכל טייקון אוהב שיהיה תלוי מאחורי גבו וימסור אותו במיטבו. האהבה הגדולה שלו היא צילום סופרים. תחום נחשב באמריקה. בעיקר משום שסופרים רבים זוכים שדיוקן שלהם יופיע על דש ספרם.
הוא היה צלם הבית של דילן בשנותיו המוקדמות. שנה אחת בעצם, או כמו שנכתב בעיתון, 366 ימים. ספרו מ־1967, "בוב דילן, דיוקן שנותיו המוקדמות", מכיל 140 צילומים איקוניים בשחור־לבן. מעריצי דילן נתקלו בהם פעמים רבות במרוצת השנים. לפגישה בינינו הוא הגיע באיחור ניכר - וזועם.
“אני שונא עיתונים", אמר אחרי שלחצנו ידיים והתיישבנו. "הם משקרים ללא חשבון בקשר לדד־ליין שלהם. לאיזה גיליון מיועדת הכתבה?" שאל.
עניתי שאין לי מושג, מה שהיה נכון. “תפסו אותי מהעיתון שלך בדלת. אני שונא לאחר לפגישות, ואמרו לי להעביר מחדש את כל הצילומים במייל, כי הם לא קיבלו אותם עדיין. שעה שלמה ישבתי על המחשב ושלחתי את הצילומים מחדש. אני משוכנע שהיו להם לפחות 24 שעות נוספות". משכתי בכתפיי.
כאשר נפגשנו, היה קריימר בן 70 ומשהו, מהגברים הרזים והמטופחים הללו שמשביחים עם הגיל. את הערתי חסרת הטקט כי הוא מזכיר לי את השחקן ג'ורג' סיגל, ייחס קריימר לעובדה שאשתו סיפרה את שערו אותו בוקר. כדי להוכיח לי את טעותי המרה, צמצם קריימר את עיניו לחרכים דקים, הבליט את לסתו החסונה ושאל אותי למי הוא דומה. לג'ורג' סיגל, אמרתי. “עיתונאים מבינים רק במילים", אמר, "לקלינט איסטווד".
אני מכיר כל קמט בעיניו המסגירות את הרגע שבו איסטווד עומד לשלוף, וקריימר אינו איסטווד. ללא קשר, הוא מזן הגברים המזקינים באורח מעורר קנאה. רזה, כל שערו על ראשו, אתלטי במידה אבל לא מנופח שרירים, ובעיקר ערני וממוקד. אני לא אוהב שגברים מזקקים את עצמם לסטריאוטיפ תרבותי. באחד מהג'ובים הראשונים שלו היה אסיסטנט של הצלמת דיאן ארבוס ובעלה אלן. קריימר פיתח את הפילמים שלה והדפיס קונטקטים כדי שתוכל לבחור את הפריימים הטובים. “זה עזר לי לפתוח את הראש בקשר לצילום, ואלן לימד אותי על הגלאמור של עולם האופנה. אבל זה לא היה בשבילי". אחר כך עבד כאסיסטנט של פיליפ הלסמן, שצילם 101 שערים למגזין "לייף". "אחרי שניהם הייתי מוכן לצלם בעצמי".
דן קריימר לא היה צלם טבעי של בוב דילן הצעיר, אבל זאת הייתה אהבה מהשיר ראשון. ב־1964 ראה קריימר בתוכנית האירוח של סטיב אלן את דילן שר את "מותה הבודד של האטי קרול", מלווה עצמו בגיטרה ובמפוחית. “השיר הפיל אותי על התחת", אומר קריימר. "מעולם לא שמעתי מישהו מדבר בישירות כזאת על נושא כה קשה".
חדור סקרנות ותחושת שליחות, התקשר קריימר לאלברט גרוסמן, המנג'ר של דילן. גרוסמן היה איש קשה, שלרבים וטובים היו תוכניות וסקיצות כיצד לחנוק אותו. קריימר התקשר שישה חודשים רצופים, אבל העוזרים המסורים של גרוסמן הדפו אותו בחבטת גב יד לאה. הוא איננו, הוא עסוק, הוא ביפן. אחרי חצי שנה ענה גרוסמן בעצמו לטלפון. קריימר ביקש סשן צילומים עם הזמר.
גרוסמן המנוח היה דוב אנטיפת עם רעמת שער שיבה ומשקפיים עגולים, שדבר לא הגיע לדילן ללא רשותו. תגובתו הראשונית והמתמשכת הייתה לדחות את קריימר. אחרי חודשים רבים של התמדה עיקשת, ניתנה לקריימר הזדמנות: שעה עם דילן בביתו של גרוסמן בוודסטוק. קריימר הגיע לוודסטוק בהבנה שעומדת לרשותו שעה אחת בלבד במחיצת דילן. השעה הפכה לחמש - כשקריימר מצלם כל הזמן - שהפכו ל–366 ימים שבהם לא הוטלו עליו מגבלות: קריימר צילם את דילן בביתו, בהקלטות, בהופעות ובשעות המנוחה שלו.
“ביקשתי מבוב לשבת בכיסא הנדנדה שעמד במרפסת, אבל בוב שונא עדשות וצילמתי אותו בזמן שהוא חשב שאני מתכונן עדיין. בוב טיפס על עץ, הלכנו לבית קפה, צפינו בסרטים שהוא צילם. היינו חמש שעות ביחד. שבועיים לאחר מכן הראיתי לאלברט ולבוב את הצילומים. ניתן היה לנחש שהם אהבו אותם.
"בדרכו להופעה בפילדלפיה, דילן התקשר אליי ושאל אותי אם אני מעוניין להצטרף. כמובן שהצטרפתי. הוא בא לאסוף אותי מניו יורק בטנדר של הלהקה. הקשר התהדק, בעיקר משום שהצלחתי לצלם את בוב בלי להפריע לו. הפכתי חלק מהפמליה שלו לכמה שנים".
לפחות לפי התזמון, אני מניח שהיית בניופורט, כאשר דילן עלה עם גיטרה חשמלית ולהקת ליווי רועשת ופיט סיגר ניתק לו את המיקרופון, אמרתי.
“הייתי וזה לא היה אירוע נעים".
כבר אז, עם התקע בשקע, ראה קריימר מה שלא ראו מומחי דילן אחרים. "בוב לא רצה להיות וודי גאת'רי כפי שמקובל לחשוב", אמר לי, "הוא רצה להיות אלביס פרסלי. "מקובל לחשוב שדילן התחבר לחשמל בפסטיבל ניופורט בגלל ההמולה שקמה והתגובה העוינת של טהרני הפולק. אבל זה קרה יותר מוקדם. ראיתי אותו מתחבר לחשמל כבר בינואר אותה שנה. כשוודסטוק הייתה מכוסה עדיין בשלג".
אף שלא היה הצלם היחיד סביב דילן באותם ימים, יש לצילומי דילן של קריימר איכות אינטימית, אנושית, שחודרת את חומות האיבה שדילן הצעיר נעטף בהן. קריימר קנה מצלמות ועדשות חדשות. לעתים הצליח לשכנע את דילן להיכנס לסטודיו. היה זה אך טבעי שבתחילת העידן החשמלי צילם קריימר את שתי עטיפות אלבומיו המכוננים של דילן: "BRINGING IT ALL BACK HOME" ו"HIGHWAY 61 REVISITED". זה היה צריך להיות מרגש לצלם את העטיפה של האלבום שבו מופיע שירו הגדול ביותר של דילן, אמרתי, "כמו אבן מתגלגלת".
“לא אכחיש", אמר קריימר, "שתי העטיפות הללו הפכו ברבות השנים למיתולוגיות בגלל מיני פרשנויות שגויות שנקשרו בהן. באחת נראה מישהו עומד מאחורי דילן ומחזיק מצלמה. הייתה לי ניקון ישנה, ומכיוון שדילן גילה עניין רב בצילום, חשבתי שיהיה נחמד להכניס מצלמה לפריים. האישה בעטיפה השנייה, עם הסיגריה, היא אשתו של אלברט גרוסמן, ולא אף אחת מהנשים או החברות של דילן. "צילמתי את הפריים הראשון כבסיס, ואחר כך רציתי שדילן יהיה מוקף בכל מיני דברים שהיו חלק מעולמו. ב־1965 לא היה פוטושופ. הכל נעשה באופן פרמיטיבי למדי. צילמתי עשרה פריימים נוספים שבתוכם גזרתי חור שדרכו יראו את דילן והדפסתי את כולם בפריים אחד.
“אבל אני גאה יותר בצילומים הקטנים והאנושיים. כמו זה שג'ואן באאז מרימה אותו בידיה. דילן משחק שח. הקלטות באולפן. פורטרטים בקלוז־אפ. קל לשכוח איזה בחור יפה הוא היה. עיניים כחולות, בייבי פייס והשיער המתולתל. הצילומים הללו מתעדים את התקופה הכי תמימה בחייו. הוא ידע שהוא גאון, אבל זה טרם השתלט עליו".
אתה חושב שהוא גאון?
“אני חושב שהוא מולטי־גאון. מילים. מוזיקה. ציור. צילום. פרוזה. פעם בדור יש לנו מזל להיחשף לכישרון אדיר כזה".
אחרי דילן התחבר קריימר לסופרים. האובייקט החביב עליו היה הסופר המנוח נורמן מיילר. מיילר היה אישיות ססגונית. קולני. דעתן. שתיין. אלים לעתים. קריימר נאלץ להפריד קטטת שיכורים בין מיילר, אשתו וחבר. הקטטה כללה חפצים קהים, ראש פתוח, תפרים וקללות רבות. קריימר אהב לספר שהוא קיבל "שיעור אגרוף מג'ו פרייזר ומוחמד עלי ושיעור במפוחית מדילן".
חשבתי שאנני לייבוביץ' החזיקה את תיק מיילר, אמרתי. עדות לאיזה איש נחמד הוא קריימר נמצאה בתשובתו. צלם אחר היה לפחות מעקם פרצוף. לא קריימר. “אני הייתי לפני לייבוביץ'. זו תקופה אחרת. פעם צילמתי את מיילר בים. הוא היה בסליפ שחור מינימלי שלא הסתיר הרבה. עם הבטן הגדולה והחזה הרחב, זה לא היה צילום מחמיא. אבל מיילר סמך עליי שהשימוש בו יהיה לגיטימי. העברתי את הצילומים לעיתון וביקשתי בנימוס לא להשתמש בסליפ. כמובן שהשתמשו. התקשרתי למיילר לפני שהספיק לראות את העיתון, והזהרתי אותו. אל תדאג, דן, הוא אמר, לא חשבתי שיהיה אחרת.
“את מריו פוזו צילמתי כאשר הפיקו את 'הסנדק'. פוזו סיפר לי שביקשו ממנו לכתוב ספר על המאפיה האיטלקית. אז הוא ישב וכתב. הוא מכר יותר עותקים מהתנ"ך, אבל לא ספרות גדולה. אחרי ההצלחה הענקית, פוזו אמר: 'אם הייתם מזהירים אותי, הייתי כותב ספר טוב'. כך זה היה כל הקריירה שלו. הספר הטוב תמיד חיכה מעבר לסיבוב ולא הגיע".
לכל שוחר אייקונים, הצילומים מפתים להפליא. אלה צילומים שכאשר הם על הקיר שלך בבית, הם מעניקים לך נתח מההיסטוריה התרבותית של המאה ה־20. הבעיה היא שהם אינם זולים. אחרי שסיימנו לשוחח וקבענו להשתמע בביקורי הבא בניו יורק, שאלתי את קריימר כמה הוא מבקש עבור הפרינט של עטיפות שני האלבומים. לפעמים אני שוכח שאני נכדו של סוחר אומנות. “אל תדאג", אמר קריימר, "אעשה לך מחיר".
זה בדיוק מה שאינני רוצה, אמרתי, אני רוצה לשלם את מחיר השוק.
“יהיה בסדר. רק שתדע שאינני מדפיס בעצמי צבע".
את ספר הצילומים על דילן שהביא להראות לי (יש לי אחד בבית) ניסיתי לשים בטבעיות בתיקי. קריימר תפס את ידי. “הספר מודפס רע מאוד והשחור מרוח. אני לא מחלק אותו".
במהלך השיחה הגן קריימר על מרק העגבניות, שהתקרר והפך לגספאצ'ו, בחירוף נפש. כאשר הלכנו, נשאר המרק בשלמותו על השולחן. כמו ציור שמן מתייבש. לקריימר הייתה רפליקה שווה ציטוט: "אינך יודע שמישהו משנה את העולם עד שהעולם השתנה". אני מניח שהוא התכוון לדילן.