בעוד חודשיים אעזוב את הדירה שלי. אף שיש לי ארבעה חדרים, שתי מרפסות, סלון ענק וחדר ארונות מפנק, ואף שבעלת הדירה היא קוראת שלי ולאור זה מבקשת בכל חודש מחיר מצחיק על הדירה, החלטתי לעשות מעשה ולהודיע על עזיבתי. למען האמת, יש עוד חצי שנה עד שיפוג תוקף החוזה, אבל כשהסברתי לה למה אני בוחרת לארוז את דבריי וללכת, הבינה אותי ואף עזרה לי למצוא דייר (זה לא דרש יותר מדי חיפושים, הראשון שראה, לקח).

הגעתי לדירה הזו עם בטן גדולה של חודש שמיני, קודם לכן גרנו בבית אחר בראשון לציון, ואחרי שסידרנו אותו, צבענו, קישטנו, הודיע בעל הדירה שיש לו קונים טובים ואין סיכוי שהוא מפספס את המכירה הזו. לא עניין אותו שבדיוק נכנסתי להריון ורק התמקמנו, ולי לא היה זמן להתווכח. את הדירה הזו מצאנו מיד - אני מאמינה בזה, אם דבר אחד נדפק, דבר טוב אחר ברכבת אליך. הגרוש שלי בדיוק פתח את העסק שלו, כך שמצאתי עצמי מגיעה הנה לבד עם שלושה מובילים שלא דוברים את שפתי, ובזמן שהם פרקו את הארגזים מהמשאית, אני כבר פרקתי את הארגזים. אחד מהם הביא לי כיסא ומים והתעצבן כשראה שאני לבד במערכה ובפרט במצבי. הסתכלתי עליו מהצד, אני עוד זוכרת את הקעקוע הגדול על ידו, היו שם גלי ים ותורן.

חצי שנה אחרי שנכנסנו לדירה הזו, כשבסלקל שוכבת תינוקת בת כמה חודשים, החלטתי שאני מתגרשת. עיניי היו נפוחות ושחורות מעייפות, והלב שלי התרסק. אני לא יכולה להגיד לכם, גם היום, שלוש שנים אחרי, שהשתקמתי לגמרי. אנשים נוהגים לחשוב שזה שבוחר בפרידה עובר מסע פחות קשה, ההפך הוא הנכון. האחריות על פירוק הבית, למרות סיבותיה המוצדקות עד מאוד, כולה אצלי. יכולתי לבלוע את הצפרדע ולשחק בנישואים מאושרים כלפי חוץ, אבל בפנים הייתי נגמרת.

מאז החלו שלוש שנים של מאבקים. בהתחלה בהורות הבודדה שנכפתה עליי ולא ארחיב כי היום זה שונה, לא בתכלית, אבל שונה; אחר כך במשקל שהחל לעלות ולעלות; בעייפות; בחיפוש אחר בייביסיטרים בימי הרצאות, הגשות ורדיו; בפעמים שאלו הבריזו לי ולקחתי איתי ילדה בת חצי שנה, שנה וקצת יותר לעבודה; בשבתות הארוכות לבד, טרם החלטתי לפני שנה לשנות את חיי והיום אין אף שבת בודדה; ובעצב הגדול, שהשיא שלו, או הדובדבן שבקצפת אם תרצו, הגיע ב־7 באוקטובר וכמו ירה לי סופית בבטן, מה שהביא שלושה חודשים אחרי כן גם גידול ענק בשחלה הימנית שלי.

אני לא יכולה לראות את הבית הזה יותר. היו בו גם המון רגעים משמחים וקיבלתי את מתנת חיי - גפן. למעלה מכך, אנשים אוהבים לבוא לפה, יש בו משחקים, בריכה במרפסת, שכנים נהדרים וארונות שופעי ממתקים. אבל אני לא יכולה לראות אותו יותר, הוא חשוך בעיניי ועושה לי טריגרים לכל מה ששורף אותי כבר שלוש שנים.

מאז התגלה הגידול והניתוח, אמא שלי ואחותי הקטנה לא מרפות ממני. הן מתחננות לפנק אותי, לבשל, לעזור לי. אמילי, אחותי, גרה בחריש, ליד חדרה. “בואי", היא אומרת, “רק לשנה! אמא תעבור גם היא בעקבותייך, נעזור לך עם גפן, תנוחי, תצרי, סעי לפרדס חנה, תפגשי עוד אומנים". עד היום סירבתי, שקשקתי לעשות את הצעד הדרסטי הזה, אבל לפני חודש, כששוב התאשפזתי בגלל כאבי בטן נוראים ורופא אחד שעשה לי גסטרו, הסתכל עליי ואמר “אין לך כלום, גם לא חיידק, זה נפשי", החלטתי, אני יוצאת מפה ונוסעת לנוח.

בשנה הבאה גפן תתחיל ללכת לגן עירייה. ארשום אותה לגן הקיבוצי של השומר הצעיר, זה נמצא בתוך חריש וגם אני התחנכתי בשמו"צ, זו תנועת נוער נהדרת. יהיו לה מילה וניתאי, אחיינים שלה שהם כמו אחים לה, ולי יהיה אוכל של אמא, יד מנחמת וזמן לישון, לטייל וליצור. אני חייבת את זה, ומשום שבודדתי עצמי מכולם, הכתיבה שלי הפכה להיות מדכאת, והתקופה לא מיטיבה עמי.

בינתיים אמרו לי לטהר את הבית על ידי שטיפה עם מי ים. אז לפני כמה ימים נסעתי לחוף פלמחים, הבאתי איתי שישה בקבוקי מים ריקים ומילאתי בתוכם מי ים, הסיטואציה הצחיקה והביכה אותי כאחת, מה עוד אעשה כדי לקרוא לטוב אליי? כדי לזמן לעצמי בריאות פיזית, משקל נורמלי, זוגיות וחיוך אותנטי? התשובה היא - מה שצריך, אעשה הכל, אתאבד על החיים האלו אם צריך. די, אין לי עוד לאן לדחוס את כל השחור הזה. כשהגעתי הביתה, הזזתי את הרהיטים לצד ושפכתי את הבקבוקים בזה אחר זה, לפי “הוראות הטיהור" אם תרצו, מותר לגרוף את המים אבל אסור לשפוך עוד מים עליהם, צריך להישאר עם זה כמה ימים. הבאתי את הים הביתה. בערבו של אותו היום הגיעה אמי ובידה “בכור". זו תערובת אבנים, קטורת ותבלינים מיוחדים, שורפים אותה בסיר ועוברים יחד איתה בין חדרי הבית. ישבתי על הספה והבטתי בה עוברת מחדר לחדר, ממלמלת ברכות, ומתעכבת על החדר שלי כמה דקות יותר מהשאר. היא יצאה משם בעיניים דומעות.

“את תראי, אני אפנק אותך בחריש, מה שתרצי יהיה לך", הבטיחה לי. בשנה האחרונה סגרה איתי אמי מעגל, כל הגשרים שעמדו בינינו מאז לידתי נשרפו ובמקומם צעדנו בדרך טבעית, יפה ולא מתאמצת. היא אוהבת את גפן אהבה שאותה קשה לי להסביר, וכשפקחתי עיניי מההרדמה, עמדה ליד מיטתי, ליטפה את מצחי ובכתה את חייה. עוד שנתיים תחגוג 70, להעתיק את מקום מגוריה בשבילי זה לא דבר של מה בכך.

שכן שלי מהבניין ליד שאל אותי אם נכונה השמועה ואני באמת עוזבת. אישרתי לו. הוא בדיוק העמיד שקיות של בגדים חדשים לחיילים בחזית. “יש לך משהו לתרום?".

“רוצה שטיח?", שאלתי, “ושתי שידות חדשות?". “כן! חסר להם במוצבים". הוא עלה אליי ונתתי לו שידות, שטיח ומלא ממתקים. “תגיד, למה אתה עם זקן?", הבחנתי בו פתאום, “קרה משהו?". “נהיית כופרת, אה?", הסתכל עליי וגלגל את השטיח. “ספירת העומר, היום 29 ימים לעומר".

אף פעם לא הבנתי למה לא סופרים אחורנית עד סיום העומר, כלומר “עוד 3 ימים עומר, עוד יומיים...". כשיצא השכן, התקשרתי לאבי ושאלתי אותו. “ככל שהימים חולפים", כך ענה לי, “אנחנו עולים עוד ועוד בדרגה הרוחנית, נפרדים מהטומאה, מרגישים את הרוח, בגלל זה סופרים כך ולא הולכים אחורה".

הסתכלתי על הארגזים, על חוזה הדירה בחריש ועל דף ההרשמה לגן של גפן והבנתי שאני בתהליך טיפוס, עלייה והתחדשות. התהליך מפחיד, לא ידוע, ואין לי מושג לקראת מה אני הולכת, אבל אחרי שלוש השנים שעברתי, אין שום אופציה לירידה, מכאן, זו רק עלייה וקרני שמש יפות שילוו אותה.