בשורות טובות - צה"ל הודיע כי השיג שליטה מבצעית על ציר פילדלפי. במהלך ההשתלטות אותרו 20 מנהרות חוצות ממצרים לשטח רצועת עזה, כאשר בסמוך לציר אותרו 82 פירים תת קרקעיים שייחקרו בימים הקרובים. עוד התגלה כי חמאס הציב עשרות רקטות, חלקן ארוכות טווח, בטווחים קרובים של 40-10 מטרים בלבד מהציר, מתוך כוונה למנוע מישראל לתקוף בסמיכות כה רבה לגבול המצרי.
חזרנו לציר פילדלפי: זה מה שצה״ל מצא במעוז חמאס | כל המידע שאפשר לספר
"אפשר להעביר חטופים דרך המנהרות": אזור המפתח שכולם מתעלמים ממנו
יהיו שיחלקו עליי, אבל לטעמי זהו ההישג האסטרטגי המשמעותי הראשון של ישראל במלחמה הזו, שחבל שהמתכננים האופרטיביים שלנו לא דאגו להשיגו עוד בתחילת התמרון הקרקעי. זוהי גם נקודת ההיפוך האסטרטגי במערכה בעזה. ניתן לומר, בלי להפריז, כי ציר פילדלפי היה "העומק האסטרטגי", "עיר המקלט" ו"אסם התבואה" של חמאס בעת ובעונה אחת, והעוגן המרכזי לכל מה שאנו קוראים ממשל חמאס ברצועה.
כיבוש הציר כולו, למעט השלמה קטנה שעוד נדרשת באזור הסמוך לחוף הים התיכון, הוא מהלך פיזי אבל גם תודעתי שמשמעויותיו מרחיקות לכת לשרידותו של חמאס, לניהול המלחמה ולתפקידה של מצרים.
מול חמאס - כל עוד הציר היה פעיל, הוא והמרחב שסמוך לו תיפקדו כ"עומק האסטרטגי" של הארגון – מעין עיר מקלט. היה ברור לחמאס שהמלחמה תסתיים כשהוא חבול ומוקטן גיאוגרפית, אבל שורד, באזור שאליו צה"ל לא ייכנס אם יצלחו מאמציו של חמאס לעצור את המלחמה, וכי אספקת אמל"ח ותחמושת להמשך ניהול המלחמה ולשיקום כוחו הצבאי ביום שאחרי בהחלט תתאפשר. זאת, כשבמקביל רבות מהסחורות האזרחיות שנכנסו דרך הציר הזה מגיעות בדרך המלך באמצעות הסיוע ההומניטארי לרצועה, וכך מפנות זמן ומקום במנהרות לניהול אספקת המלאים שברשותו של חמאס - וכבר ראינו שכסף לא היה פקטור.
כעת, "הברז נסגר". זה ידרוש עוד קצת זמן, אבל ניתן יהיה לראות את הלחץ של חמאס עולה. בתחילה בהדרגה, ולאחר מכן אקספוננציאלית. "כלכלת חימושים" אגרסיבית תופעל, והדבר יקרב מאוד, אולי יותר מכל מהלך צבאי שניתן להתאושש ממנו, את פירוקו של חמאס כמערכת ממשלתית-שלטונית, ואולי אף סולל את הדרך לעסקת חטופים חדשה בתנאים משופרים.
היחס עם מצרים
כבר שנים ארוכות אבל ביתר שאת במלחמה, מצרים מתפקדת עם שלושה כובעים.
כובע אחד, רשמית - היא מדינת גבול עם מנופי לחץ רשמיים על חמאס (מעבר רפיח), בת ברית של ישראל וארה"ב ושותפה לישראל בראייה האסטרטגית האזורית ובמדיניות כלפי עזה.
כובע שני, רשמית – מתווכת "אובייקטיבית" במאמצי המו"מ מול חמאס ושותפה "טבעית" בניסיון להגדיר את "היום שאחרי".
כובע שלישי, לא רשמית - מתחת לאף של ישראל, היא מאפשרת תעשייה שלמה של מנהרות הברחה משטחה לשטח הרצועה ובפועל מהווה "צינור החמצן" של הארגון ומקור עיקרי עבורו לאמל"ח, תחמושת וחומרים אסורים שאיפשרו את הקמתה של "עזה תחתית". השיא היה בקיומו של מעבר עילי בין מצרים לעזה – מעבר צלאח א-דין ששימש לתנועת סחורות ממצרים לרצועה ללא כל פיקוח ישראלי או בינ"ל. הוא לא פורסם בהרחבה, ופעל נוסף על מעבר רפיח המפורסם.
ככל הנראה כלכלת המנהרות/הסחורות/המעברים והתעשייה שהתפתחה על אדמת מצרים תרמה לא מעט לשקט התעשייתי שביקשה מצרים לשמר בחצי האי סיני, ומכאן היה האינטרס המצרי שלא לחסל אותה, כפי שמצרים ידעה לעשות במקרים רבים אחרים.
כעת, הפר צה"ל את ההתנהלות שבשתיקה בציר פילדלפי, וחזר לשלוט בצד העזתי, תוך שהוא מתחיל לחשוף ברבים את ההתנהלות בציר במשך שנים ואת האחריות שיש למצרים מצידו השני של הגבול ואת תרומתה בפועל לכוחו ומעמדו של חמאס - גם אם מדובר בתרומה פאסיבית שעניינה אפס מעשה. זו, כנראה, גם הסיבה להתנגדות המצרית הקולנית מאוד בשבועות האחרונים לפעולה הישראלית ברפיח.
ומה עכשיו?
באשר ל"יום שאחרי" – שליטה ישראלית על הציר היא אבן הראשה ביכולת לפרז את רצועת עזה מאמל"ח וביכולת לבסס שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה. זהו מנוף אסטרטגי ראשון במעלה שמציב את ישראל במקום אחר, משופר משמעותית, בדיונים שיהיו על "היום שאחרי" ועל תפקידם של גורמים אזרחיים ובינ"ל, כולל גם באשר לתפקידה של מצרים כבת ברית חשובה של ישראל והדרישות ממנה כמדינה שכנה במסגרת הסכמים כתובים מגבים ע"י ארה"ב והקהילה הבינ"ל, שמשום מה נמנעו עד כה להזכיר את מצרים בהקשרי עזה ונמנעו מלהפעיל עליה מנופי לחץ לסגור את "צינור החמצן" לחמאס העובר משטחה.
יחד עם זאת, המאמץ הצבאי והשתלטות צה"ל על ציר פילדלפי לא עומדים לבדם, ועתה נדרש לפעול במאמצים מקבילים ומשולבים. קודם כל, לצלם ולהראות לעולם, בדגש על ארה"ב, מהו ציר פילדלפי. להראות את המנהרות העוברות ממצרים לרצועה, ואת המעבר "השקט" צלאח א-דין כבסיס חיוני מאין כמוהו להמשך שליטה ביטחונית ישראלית בציר מצידו העזתי גם ביום שאחרי.
אין ספק שסגירת הציר תגזור על חמאס "כלכלת חימושים" וככל שחולף הזמן תגביל את יכולתו להגיב באש. דווקא בנקודה הזו חיוני מאוד להתחיל לדחוק את רגלו השלטונית, להפעיל את המאמץ האזרחי בצפון הרצועה ולקחת אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטארי ועל יצירת בועות הומניטאריות שבהן חמאס אינו רלוונטי עוד.
נקודת ההיפוך האסטרטגית הזו במלחמה ברצועת עזה היא משמעותית, ותאפשר לישראל, לראשונה, גם להתחיל להפנות זמן, קשב ומשאבים לזירות אחרות.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים