מרגיז אותי לצפות בהתנהגותם של מנהיגינו. דיבורים בלי סוף ברשתות החברתיות, כשהם משלמים משכורות לאנשים שמתחזקים את החשבונות ברשתות, הרבה מלל, הרבה בלה־בלה-בלה, ואת המעשים אני לא רואה.
נתניהו מחוק במצרים - התקווה החדשה של א-סיסי ומצרים מגיעה מהחמ"ל של ליברמן
מציג גרף "נרצחי העוטף" בערוץ 14: "שמאלנים, צועקים 'עכשיו, עכשיו', להחזיר את החטופים"
המדינה הצטמצמה. שליש מהצפון הופקר, שליש מהדרום דולדל, והמנהיגות שותקת. דבר לא נעשה ואין תשובות לתושבים, אבל בכל משרד דוברים, עוזרי דוברים ואנשי מדיה. הופעות בטלוויזיה והרבה המולה - ועל זה נאמר “נשיאים ורוח - וגשם אין". אני חוזר להיסטוריה שלנו, למנהיג הגדול של עמנו - משה רבנו. איש כבד פה וכבד לשון, שאיחד שבטים, סחף אותם ביחד ולקח אותם למסע של עשרות שנים במדבר.
התנ"ך מציג את דמויות המנהיגים כאנשים בעלי חזון ורוחניות. הם היוו דוגמה אישית, כמו יהושע בן נון וכמו גדעון השופט, שאמר “ממני תראו וכן תעשו". אינני רואה כיום ולו אחד מחברי הממשלה שיכול בלב שלם ובנפש נקייה להגיד משפט כזה. רוב המנהיגים בעבר יצאו בראש המחנה, הוליכו אותו וסיכנו את גופם ונפשם. אצלנו כיום אפשר לראות מסירות כזו רק בתוך שורות הצבא.
אילו מיומנויות צריך מנהיג? הוא חייב להיות אדם בעל מודעות עצמית, פתוח וקשוב לדברי הצוות שלו, בעל מוסר אישי שמעדיף את טובת נתיניו על טובתו האישית ולא מהסס לסכן את עצמו למען עמו, מסוגל להקשיב לזולת ולצרכיו, בעל יכולת ללמוד מטעויות של עצמו ושל אחרים ולקבל דעות של אחרים, מסוגל לקבל החלטות ולא להיות מושפע מאנשים בלתי רלוונטיים ובעלי אינטרסים אישיים שאולי לוחשים על אוזנו.
כיום, בעולם הגדול, תכונות חשובות למנהיג הן כריזמה, כושר ביטוי ויכולת לסחוף המונים, ותמיד עדיף שגם יהיה גבוה, יפה ושרמנטי. אז לאן הגענו בתקופתנו אם נראה שמה שנשאר אצל רוב מנהיגינו זה פה גדול, גאווה, הרבה רוח וצלצולים, אינטרסים אישיים, חוסר בושה, מוסר מפוקפק, ואם לצטט את המוטו שלהם - כוח, כסף וכבוד. אז אם אלה הם מנהיגינו, בל נצפה לפרוח ולשגשג. נקבל את הכוח והכסף מהאמריקאים, ועל הכבוד נמחל.
ההחלטה של השר לביטחון לאומי לפטר את מפכ"ל המשטרה היא הדוגמה הקלאסית למנהיגות שהמחשבה העיקרית בה היא הרווח הפוליטי והאישי ולא טובת העם והמדינה. בוודאי לא השמירה על הדמוקרטיה. כנ"ל לגבי שר האוצר, שמעכב תקציבים למשרד הביטחון בזמן מלחמה בתירוצים לא ענייניים, בעוד לכולנו ידועים “שירותו הצבאי" והבנתו של השר בנושאים צבאיים. על שני שרים אלה נאמר “והמשכיל בעת ההיא יידום".