"זה לא שווייץ פה", אמר נהג מונית שנתקע איתי בפקק ונכנס לריב שלא באשמתו עם אחד הנהגים שניסה לחתוך אותו בלי לאותת. “חבל שלא", עניתי. הוא, שהסתכל אליי דרך המראה במבט מופתע, השיב, ״מה פתאום, את יודעת איזה משעמם שם?״.
אחד המקומות היפים בשוויץ מעוניין לגבות מכם הרבה כסף; כך תוכלו להתחמק
נהג מונית ישראלי, שבמשך כל הנסיעה מספר לי שהוא מתפרנס בקושי, שהחיים חונקים אותו, עומד בפקק של שעות במדינה שעוד רגע מאבדת את הטרלול המובנה שלה באופן טוטאלי, ומדבר איתי על שעמום.
ואז נזכרתי שכשהייתי ילדה, שווייץ נתפסה כשם נרדף לשעמום. “מה אני אעשה בשווייץ?", השיב סבא שלי כששאלתי אותו בשיחה, שמשום מה לא יוצאת לי מהראש, למה הוא לא טס לשם אף פעם ותמיד מטייל באותם היעדים. טורקיה למשל.
אלוהים ישמור, הייתי יורדת עליו, מה הוא איבד בטורקיה שהוא חוזר לשם כל כך הרבה פעמים. כל זה קרה כשהייתי בחורה צעירה, שהתלהבה כמו כל בת 20 וקצת מלונדון ופריז והתנערה מכל דבר אותנטי שמעורבים בו - כמו שאז חשבתי - רק מעילי עור, ברזים וקלאבים מלאי ישראלים.
טורקיה מאז ומתמיד הייתה יעד אטרקטיבי לישראלים, גם אחרי עידן מעילי העור הגנריים וייבוא הברזים והמגבות, כי בסופו של דבר יש בה אוכל טוב ומוזיקה ואופי ים־תיכוני ונופים, למרות האנטישמיות המוסווית שריחפה תמיד מעל. זה היה זול, וישראלים אוהבים זול בתיבול שוק וארכיאולוגיה ודיוטי פרי במרחק שעתיים. ושווייץ? מה כבר עושים בשווייץ חוץ מספא, טיול מאורגן ואנשים שמגיעים לשם כדי למות.
בתחילת שנות האלפיים, בעונה הקודמת של הסדרה “ישראל", אומנם לא היה הבלגן של היום, אבל גם משעמם לא היה. היה “סוער פיצוצים", תרתי משמע. אני מניחה שלא היה מזיק לאף אחד לעוף מפה למקום משעמם, שלכאורה אין בו שום איום על בני אנוש. ואנחנו, מה כבר ידענו? רק לומר, את משעממת אותנו, גברת שווייץ.
לצערי לא הייתי בטורקיה וגם לא בשווייץ, אבל ביליתי יממה משעממת ביותר בבלגיה, מדינה אפילו משמימה יותר בתיאוריה. אם הייתם שואלים אותי אז, הייתי עונה לכם שבלגיה היא אחת המדינות המשעממות ביותר באירופה, וחוץ מבירה טובה אין להם שום דבר אטרקטיבי ששווה לבזבז עליו טיסה.
אבל לפעמים, כשאני נרדמת מוקדם עם הטלפון על מצב שקט, וקמה בבוקר לעשרות התראות של פיקוד העורף (כי שכחתי להגדיר את האפליקציה לפי מיקום בלבד בטלפון החדש), ולעוד תרחישי אימים על זירות כאלה ואחרות שנפתחו ואפילו לא ידעתי על קיומן, אני מתגעגעת לאותו יום שבו הגעתי בטעות לאנטוורפן עם חבר שגר בהולנד כדי “לקנות משהו", שם הבנתי שאפילו הקניותר בנס ציונה הוא אטרקציה תיירותית מעניינת יותר מהעיר המשעממת ביותר בעולם.
במבט לאחור, כמה כיף היה להשתעמם באנטוורפן, פשוט להתפנק משעמום. להסתובב ברחובות גשומים ואפרוריים עם ברים גנריים שנסגרים בשעה מוקדמת יחסית. איזה כיף היה לבלגים של לפני עשור וקצת, עוד לפני שהטרור הגיע גם לשם. שעמום מחץ. אני מקנאה.
אירופה הייתה מלאה במקומות משעממים, לפני גלי הטרור שהכו בעולם. ובכל זאת, שווייץ תפסה את המקום הראשון בתואר “משעממת" בפי כל ישראלי, אולי כי היא נתפסה בנייטרליות המדומה שלה והייתה לה תדמית של מדינה פרווה. וישראלים, האנשים שיש להם קודם כל דעות, וכל השאר מגיע רק אחר כך, אוהבים חוצפה, ואוהבים אומץ ושונאים פרווה, גם כשזה בקינוח.
כשהייתי צעירה ונמנעתי מלהיכנס לעימותים, היו מי שהפצירו בי לתפוס צד ולהביע דעה, גם אם היא לא בקונצנזוס, בטענה שהרבה יותר גרוע להיות נייטרלי. זה משעמם, זה לא סקסי ובעיקר חסר עמוד שדרה.
בשורה התחתונה, ולפני שאני גורמת כאן לתקרית דיפלומטית עם מדינה שעוד אפשר להסתובב בה, אני רוצה להבהיר לשגרירות השוויצרית שאני בעדכם! אני מחבקת את השעמום שלכם בשתי ידיים. אני רוצה לחיות במקום פרווה, כזה שיש בו קפה ועוגה אחרי הצהריים, כזה שיש בו מזג אוויר סהרורי ולא ברור, גשם בקיץ, אנשים עם פנים חתומות ורחובות נקיים.
״מה תעשי שם?״, שאלה אותי חברה כשסיפרתי לה שקרוב משפחה שנמצא כרגע בשווייץ הזמין אותי לביקור. “לא רוצה לעשות כלום", עניתי. יש לי תשוקה לשעמום, ליממה סתמית שכוללת ארוחת בוקר, הליכה לחילוץ עצמות במקום שיש בו ירוק וטבע ושנ״צ.
עוד לא החלטתי מתי, אבל אני מצפה שתפנקי אותי בשעמום הנייטרלי המדומה שלך, גברת שווייץ. אני אוהבת להיות ישראלית, אבל שעמום כרגע זה כל מה שאני צריכה.