ירושלים היא מערכת עצבים מסועפת מאוד, ופעימותיה לעתים נשמעות חזקות עד כדי כאב. גם כשהן חלשות, קיים סיכוי שמשהו מתרגש מתחת לפני השטח.
לזכרם | משפחות נרצחי הנובה השתתפו בטקס מרגש בכותל המערבי
הכותל המערבי: המקום שמאחד את כל התפילות והדמעות | הרב בני לאו
בשנים האחרונות היא משנה צורה. שלטי ענק שמבשרים על מגורי יוקרה מתנוססים מעל ראשיהם של יותר ויותר דרי רחוב, המוטלים מכורבלים על מרצפות מרכז העיר, עוד ועוד פושטי יד מוצאים נחמה במיזוג של הקניונים מול עינם החומלת והמתעלמת של אנשי האבטחה, ולהבדיל - בשנה האחרונה ישנן עוד ועוד משפחות מפונים מהצפון שחדרי מלונות העיר הפכו לבתיהן והעצב למנת חלקן.
אם ירושלים היא מערכת עצבים מסועפת, הכותל הוא הלב. לא קל לבחור בין תמונות של תפילות פסח ב־1913 לבין צילום ביקור נציגים מאסיפת הנבחרים באירוע מחאה סביב הפרעות נגד היהודים במזרח אירופה ב־1920, לבין תפילה משותפת בנוסח ספרדי של נשים וגברים משנת 1934, או הביקור של השחקן היהודי השחור סמי דיוויס ג'וניור. לרגל יום ירושלים, טורי האישי השבועי מוקדש לסיפורים קטנים־גדולים על הכותל.
תמונה ראשונה: 1967, על הילדים הראשונים שביקרו בכותל, מפי מאיר בלילטי
מאיר בלילטי (יליד 1959), בן ליהודה ופיפין שעלו ממרוקו, עבר עם משפחתו מעין כרם לשכונת מוסררה בשנת 1965. “זה היה קו הגבול, ומה שהפריד בינינו לבין הירדנים היה קיר מגן. מגרש הכדורגל שלנו היה בשטח ההפקר, וכשהכדור היה עף מעבר לגדר, היינו חוצים אל הירדנים, לוקחים אותו וחוזרים. לא ידענו מה זה פחד", הוא מספר.
בלילטי זוכר את יריות הצלפים שהרגו שני אנשים מהשכונה. מקלטים כמובן שלא היו. המרחב הכי מוגן היה הדירות התחתונות. “במלחמת ששת הימים התאספנו בדירה למטה כל השכנים יחד, ואבא שלי יצא ונכנס עם מגשי תה ועוגיות בשביל החיילים. אחרי שחרור הכותל הייתי בין הילדים הראשונים שנכנסו לשם. זו הייתה הפעם הראשונה שחציתי דרך שער שכם והשוק לכותל, ואני זוכר הכל. גם את הבהלה בעיניים של הסוחרים שכן פתחו את החנויות ולא ידעו מה יעלה בגורלם עכשיו, כשהשטח הזה בידי ישראל. עברנו דרך השוק, 10־12 דקות הליכה. כילד לא ידעתי מה זה הכותל, אבל ראיתי את ההתרגשות הגדולה של אבא שלי ושל החיילים. לא הייתה רחבה כמו שיש היום. ראיתי חיילים ואנשים מתנפלים בהתרגשות על קיר ומתפללים".
תמונה שנייה: 1967, איך הפכה רחבת התפילה של הכותל למה שהיא היום, מפי אל"ם יעקב היכל ז"ל
יעקב היכל ז"ל (יליד 1936), חבר יקר וקרוב, היה דמות מפתח באירועים החשובים בחיי המדינה והחברה בישראל. ממלחמת קדש ומלחמת ששת הימים, דרך תקופת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים; הסכמי הפסקות האש, הסכמי ההפרדה והביניים והסכם השלום עם מצרים וירדן, שבו שימש כראש המשלחת הצבאית בקהיר ובעוד תפקידים משמעותיים מאוד.
וכך סיפר לי: “אחת לכמה שבתות אבא היה לוקח אותי ואת אחי אפי לכותל המערבי. הכותל אז היה סגור מכל עבריו, ואפשר היה להיכנס רק דרך כניסה צרה. בכניסה ניצב שוטר אנגלי, והערבים, בכוונת מכוון, היו מעמיסים חומרי בניין, נכנסים לחצר הכותל דרך המעבר הצר וגורמים ליהודים הלבושים יפה להתלכלך כהוגן. הודות לטיולים האלה זכיתי להכיר את סמטאותיה ורחובותיה של העיר העתיקה היטב.
“מספר עשורים לאחר מכן, מעט לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כסמג"ד 9, קיבלתי את האחריות לביטחון השוטף של מזרח ירושלים. מאז היותי ילד לא ביקרתי שם אבל הכרתי כמעט כל רחוב ואת כל הכבישים במרחב. כאשר נכנסתי לשטח הכותל, המקום נראה שונה בתכלית מכפי שזכרתי אותו. לא עוד רחבה קטנה וכניסה צרה, אלא רחבה גדולה ופועלים עובדים על הרצפה. הבתים של שכונת המוגרבים, שהיו בצד ימין של הכותל, במקום שבו השביל מוביל להר הבית, נעלמו.
“בעוד אני עומד שם ניגש אליי קצין מבוגר. ‘שלום יעקב היכל, אני אורי סלונים. אני רואה שאתה מתפלא שלא נשאר חוץ מהכותל זכר למה שהיה פה', אמר לי. סלונים, שמשפחתו, כמו משפחתי, שילמה מחירים כבדים בפוגרום תרפ"ט 1929, סיפר שלאחר כיבוש העיר העתיקה הגיע לאזור כקצין הנדסה. אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס וקצין האג"ם שלו סא"ל אריק רגב ביקשו שינקה את האזור כדי שאנשים יוכלו לבקר במקום. לאחר שעזבו פנה אל קבלני ירושלים וביקש שכל מי שבבעלותו טרקטורים ישלח אותם לרחבת הכותל.
“לתושבי שכונת המוגרבים הודיע שיש להם שעה להתפנות. כאשר טענו שלא יספיקו, אמר להם שלהוריו בחברון ב־1929 לא הוקצבו גם 10 דקות. תוך 24 שעות ניקה את כל משטח הרחבה. למחרת האלוף וקצין האג"ם ראו מה עשה, תפסו את ראשיהם ואמרו לו שלא לכך כיוונו. ‘רק רצינו שתנקה את הזוהמה וההריסות', אמרו לו. ‘עשיתי מה שהבנתי מדבריכם', התנצל בפניהם סלונים. בזכותו יש לנו כיום רחבה גדולה באזור הכותל".
תמונה שלישית: 1971, שביתת הזדהות בכותל למען אסירי ציון
בשלהי 1970 נפתח בלנינגרד משפטם של 11 איש שנאשמו בחטיפת מטוס. הם תכננו לחטוף אותו ולהגיע לפינלנד, אך נעצרו על ידי הקג"ב עוד לפני שהצליחו לעלות עליו. המטרה הייתה להסב את תשומת לב העולם לנעילת השערים בפני היהודים שביקשו לצאת מברית המועצות ולעלות לישראל. מארק דימשיץ הטייס ואדוארד קוזנצוב שעמד בראש הקבוצה נידונו למוות. היתר נידונו לתקופות מאסר ממושכות, אבל הודות למחאות חריפות שנערכו ברחבי העולם עונשם הומתק ועונש המוות בוטל.
ביום שבו נמסרה הודעת הממשלה בכנסת על המשפט, נערכה ליד הכותל המערבי שביתה ותפילת הזדהות עם האסירים. השובתים אחזו בשלטים עם המילים “חופש לאסירי ציון", בכרזות עם ציור של יד מבצבצת מעבר לסורגי כלא ומתחתיה הכיתוב: “אנחנו איתכם" ועוד. יו"ר הכנסת ראובן ברקת ועוד חברי כנסת הצטרפו לשובתים. לאיש לא היה נראה שאפשר אחרת.
תמונה רביעית: 2024, על מערכת העצבים ההיקפית
אישה מבוגרת ומעט כבדת תנועה מאתרת פיסת צל ברחבת הכותל, רגעים ספורים לפני עלייתו לתורה של נכדה. היא לוגמת כוס מים צוננים ומביטה בו באהבה. איש חולף על פניה, סב על עקביו וקולע מטבע של 5 שקלים לכוס המים שלה. הוא משוכנע שעשה מעשה חיובי, והיא חושבת לעצמה שלפעמים, מרוב רצון טוב, אפשר להחמיץ את העיקר וכדאי לנהוג בזהירות במצוות ובקדושה.