עיתונות היא כנראה המקצוע המשתלם בעולם. לעיתונאי יש במה לפרסם את הגיגיו, אפשרות להשפיע על מקבלי ההחלטות, כלים לשכנע את הציבור בצדקת עמדותיו - ולא פעם יש לו גם יכולת להניע לפעולה את הציבור הרחב.
הג’יהאד האיסלאמי פרסם סרטון נוסף של החטוף אלכס טרופנוב
מפתיע: ככה עוד לא שמעתם את נתניהו מדבר
ומה קורה אם מתברר שאותו עיתונאי טעה? אם העמדה שהוא היה כל כך נחרץ בה התבררה כשגויה? אם הלחץ שהפעיל על ראש הממשלה, על השרים, על חברי הכנסת או על אזרחי ישראל גרם לנזק גדול? ובכן, במקרה כזה לא יקרה לעיתונאי דבר.
אנחנו, העיתונאים, דורשים להקים ועדות חקירה שיצלבו את מי שלשיטתנו כשלו. אנחנו תובעים מנבחרי הציבור לקחת אחריות וללכת הביתה כשלדעתנו הם טעו. אנחנו ממליצים לציבור לבוא איתם חשבון כשהם בחרו בקו שלשיטתנו היה הקו הלא נכון. ומה לגבינו? ובכן, בכל מה שקשור לתשלום מחירים, אנחנו לא בעסק. העניין הפעוט הזה של אחריותו של אדם למעשיו, לא נוגע אלינו.
אני לא זוכר ועדת חקירה שבדקה אי־פעם אם התנהלותה של העיתונות תרמה למחדל כזה או אחר. המלצנו כמעט פה אחד ללכת להסכם אוסלו, והאירוע הסתיים בנהרות של דם? זה לא אנחנו. עודדנו במחיאות כפיים קצובות את תוכנית ההתנתקות, ורגע אחריה חמאס השתלט על הרצועה ובנה בה מדינת טרור מפותחת? זה לא רלוונטי אלינו.
דחפנו לקבל את עסקת שליט, ומשוחרריה רצחו יהודים והנהיגו את מתקפת הטרור של 7 באוקטובר? הסברנו בידענות שחמאס מורתע ושהכנסת פועלים מעזה תביא רווחה כלכלית ושקט, והתברר שלא היה לזה שום כיסוי? הזהרנו את הציבור הישראלי ואת ממשלתו מכניסה לעזה, והתברר שבכך אפשרנו לאויב לבנות את עצמו ללא הפרעה? זה לא קשור בנו. שנתניהו ישלם את המחיר. הוא הראש. הוא אשם.
זה כמובן נכון. הוא באמת הראש, והוא באמת אחראי. אבל למה לנו אין אף פעם שום אחריות למה שאנחנו עושים? אנחנו הרי עובדים קשה מאוד כדי לשכנע את מקבלי ההחלטות. אז איך זה שכאשר הם מקבלים את ההצעות שלנו, וכשאלה מתבררות ככישלון מדמם, אנחנו נעלמים מהשטח? אז נכון שהממשלה שקיבלה החלטה כזו או אחרת אחראית הרבה יותר מהעיתונאי שהמליץ לה לעשות את זה.
אבל האם יכול להיות שאנחנו נהיה פטורים לגמרי? האם מישהו זוכר אי־פעם עיתונאי שהלך הביתה משום שהתפיסה שהוא קידם התבררה כטעות נוראית שעלתה בחיי אדם?
כשהמתווך מוטה
אני מודה שכאשר התחברתי לחדשות במוצאי השבת האחרונה ונחשפתי לראשונה לסערת "סרטון ההמרדה", הייתי משוכנע שמדובר בפארודיה, ושמהדורות החדשות מסתלבטות עלינו.
אחרי חודשים ארוכים שבהם התקשורת הישראלית מכרה לנו בכריכה מפנקת את כל המאיימים לפרק את הצבא בגלל עילת הסבירות, אחרי תקופה ארוכה שבה חיבקו אולפני הרדיו והטלוויזיה כל מי שאיים לא להגיע למילואים, אחרי אינספור ראיונות שבהם עודדו רמטכ"לים לשעבר ואלופים לשעבר וראשי שב"כ לשעבר, את כל מי שהודיע שלא יתייצב לשירות, הקטע הזה שבו עיתונות המיינסטרים כולה החליטה שאחד בשם אופיר לוזון הוא הוא הממריד הגדול נגד צה"ל, נראה כמו קטע מתוכנית מתיחות לא מאוד מוצלחת.
ומילא זה. כי רגע אחד אחר כך התייצבה אותה עיתונות שייחצנה את אחים לנשק ושות', ותוך ציפוף שורות מרשים הסבירה לנו שאין בכלל מה להשוות בין לוזון הנ"ל לבין אותם אלפי מילואימניקים שהודיעו, בניסוחים שונים ובעצומות שונות, שלא יתייצבו לשירות המילואים שלהם, ואין זנב זנבו של דמיון בין החפ"ש הזה שאך לפני רגע למדנו על קיומו, לבין כמעט כל צמרת הבדימוסים של צה"ל שעמדה בהפגנות וחיבקה את מי שהצהירו שלא ילבשו עוד מדים.
אופיר לוזון, הסתבר, מסוכן יותר מכל אלה. מה זה מסוכן? הוא ליגה אחרת לגמרי של סכנה. ובעודך משפשף עיניים כדי להאמין שכל זה אכן קורה, אתה מבין שלביטוי הקובע ש"העובדות מדברות בעד עצמן" אין שום אחיזה במציאות. עובדות לא יודעות לדבר.
הן נעזרות במישהו שיתווך אותן. וכשהמתווך מוטה ועקום ונגוע בשיקולים פוליטיים זרים, אין שום בעיה להסביר ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור. הנה, הרי כולם אומרים את זה, אז כנראה שזה נכון. זה כל כך נכון, שאם נראה לך ששחור הוא שחור ולבן הוא לבן, כשברדיו שלך ובטלוויזיה שלך כולם מסבירים את ההפך, די ברור שהבעיה היא אצלך.
השטיחים האדומים
אז בואו נעשה רגע סדר, כדי להבין מה היה לנו פה. היה לנו איש אחד שאף אחד לא מכיר, שהצהיר בסרטון בשמם של 100 אלף "חיילי המילואים" שהוא והם לא ימסרו את המפתחות של עזה לרשות הפלסטינית, שהוא והם לא יקשיבו לשר הביטחון ולרמטכ"ל אלא רק לראש הממשלה, ושיואב גלנט צריך להתפטר.
עזבו לרגע את העובדה שלכל ילד ברור שלאיש הזה, שמבטיח ש־100 אלף חיילים עומדים מאחוריו, אין באמת אף אחד שעומד מאחוריו. ועדיין, רוצים לטעון שלחייל מילואים במדים אסור לדבר פוליטיקה? שאסור לו לקרוא למלא פקודות של זה ולא למלא פקודות של אחר? סבבה. תבדקו, תחקרו, תעמידו לדין, תענישו בחומרה.
אבל עיתונות עם יושרה הייתה עושה עם הסיפור הזה שני דברים. קודם כל, היא הייתה מתעלמת ממנו, ומסבירה שמגוחך להקדיש זמן שידור למילואימניק אחד אחרי שהתעלמנו מאלפים כמוהו מהצד השני. אחר כך היא הייתה חובטת בצמרת צה"ל שמיהרה לטפל באיש הזה כאילו היה פצצה מתקתקת, אחרי שהתעקשה לעצום עיניים מול אלף קריאות ממרידות של הקפלניסטים בשנה האחרונה.
אבל אם להיות כנים עם עצמנו, אף אחד מאיתנו לא מצפה ולו לגרם אחד של יושרה מעיתונות שהייתה אחראית לאחד המהלכים החמורים שנעשו כאן. אחרי שבמשך שנים היה ברור לנו שעצומות סרבנות הן עניין פסול, ואחרי שבמשך שנים מרואיינים שקראו לסרבנות זכו לנזיפות רדיופוניות כמעט אוטומטיות, הגיעה המחאה נגד הרפורמה, ואיתה, לראשונה בהיסטוריה, החלטה של עיתונות המיינסטרים הישראלית, שלפיה סרבנות זה לגמרי סבבה.
סוכני הכאוס מאחים לנשק – שעד היום לא הביעו חרטה על מעשיהם, ושגם עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, לא מוכנים להתחייב שלא יעשו את זה שוב – השתמשו בשירותים שהעניקו להם האולפנים כדי לנסות לפרק את צה"ל.
במדינה שפויה, אייל נווה ורון שרף ומיכל ביניש וחבריהם היו הופכים לפרסונה נון גרטה, אבל במערכות העיתונים שלנו נפרשו לרגליהם שטיחים אדומים. קבוצה גדולה של מתנגדי השלטון החליטה להשתמש בצה"ל לטובת מאבקה הפוליטי – וזה בכלל לא משנה עד כמה הוא היה צודק – והתקשורת הישראלית שיתפה איתה פעולה על מלא.
אם זה היה סיפור שהוא נחלת העבר, אולי באמת ניתן היה להניח לו ולהסתכל קדימה אל העתיד. אבל מכיוון שאני לא זוכר איש תקשורת אחד שהכה על חטא בעניין הזה, ומכיוון שמכיוונם של אנשי אחים לנשק אין שום חשבון נפש, ואין גם נכונות להתחייב שהקריאה לא להתייצב לשירות לא תצוץ במערכה הבאה שבה משהו לא יתאים להם - חשוב מאוד לדבר על זה.
זה מביך להיטפל לאיש אחד שאמר השבוע משהו עמום באיזשהו סרטון, בעוד אנחנו עצמנו דיווחנו על 300 אנשי רפואה שהודיעו על הפסקת התייצבות למילואים כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם. בעוד אנחנו עצמנו סיפרנו על 161 קציני מילואים מהמטה המבצעי של חיל האוויר שהודיעו שהם לא יבואו לבסיס, כאילו זה כמעט מהלך סביר והגיוני. ובעוד אנחנו עצמנו הקראנו את הודעתם של 150 אנשי מילואים של שלדג, שאיימו להישאר בבית כאילו זה עוד עדכון על תוצאת משחק כדורגל או על תחזית מזג האוויר.
צפיתי השבוע בכתבה, אחת מני רבות מאוד, ששודרה לפני המלחמה בערוץ 13 על "אנשי המילואים שחלוקים איך ומתי לסרב להתייצב". מחלוקת לגיטימית שכזו, כאילו מדובר באנשים שמתלבטים איזה מגנום טעים יותר, זה עם השוקולד או זה עם השקדים. והכתב הצבאי אור הלר מספר שם בנונשלנט על חיל האוויר, ועל חטיבת המחקר, ועל אגף המודיעין ועל מערך המבצעים המיוחדים, ועל אוגדה 98, ועל יחידות מיוחדות כמו מיתר ומורן, ועל סיירת מטכ"ל, ועל מילואימניקים ש"חלקם כבר הודיעו למפקדים שלא יבואו יותר".
וזה נראה לו כל כך הגיוני, שהוא לא מוצא לנכון להביע תמיהה כלפי המרואיינים שלו או לשאול אותם ולו שאלה קשה אחת, לכל אורך הכתבה. גם כשהוא תוהה מה יקרה אם תפרוץ מחר בבוקר מלחמה בעזה, והמרואיין שלו משיב שהוא לא יתייצב, זה נראה לו סביר.
עברתי השבוע על הכותרות של הימים של לפני המלחמה. לדוגמה, על כותרת שמספרת על ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שעמד על במה באחת ההפגנות, חודש לפני 7 באוקטובר, והצהיר: "אני פונה אליכם היום, חבריי, ראשי הארגונים הביטחוניים. בנסיבות הנוכחיות עליכם לחשוד במבצעים צבאיים התקפיים שהממשלה יוזמת ולבדוק היטב את נחיצותם.
אם הגעתם למסקנה שיוזמה כזו נגועה בשיקולים זרים, עליכם להתנגד לכך גם בנפרד וגם יחדיו". כן, כן. דיסקין קרא לראש השב"כ ולראש המוסד להתנגד, "גם ביחד וגם בנפרד", למבצעים שהממשלה פוקדת עליהם. עכשיו תחשבו לבד, מי היה ראוי לאזכור ביקורתי יותר בתקשורת, יובל דיסקין, בכיר לשעבר במערכת הביטחון, איש מוכר ומפורסם שממריד מול קהל מריע, או אופיר לוזון, אדם אנונימי שלא משפיע על איש?
והנה עוד כותרת מהימים ההם: "המוחים הודיעו על 10,000 מילואימניקים שמצטרפים לטייסים: לא נתייצב". ולצד הכותרת הזו היה הסרטון של מי שחוללו את הטירוף הזה, אנשי אחים לנשק, כאשר רון שרף, אחד ממנהיגיהם, קורא באקסטזה את רשימת נציגי היחידות שהבטיחו לא להתייצב לשרת, בעוד שותפו למיזם הכאוס הזה אייל נווה מוחא כפיים בהתלהבות: "סיירת צנחנים, חובלים, קציני תקשוב, חיל חימוש, אמ"ן, חיל האוויר, חיל הים, פיקוד העורף, צוללות, יהל"ם, 8200, איתן, מבקר צה"ל, שלדג, תותחנים, שייטת 13, 669, רפואה, לוט"ר, סיירת מטכ"ל, תלפיות, גולני, מגלן, מג"ב".
עזבו את זה שאיש לא חלם לחקור באזהרה את יובל דיסקין ואת רון שרף ואת אייל נווה ואת ערימת הגנרלים שעודדו את הפירוק הזה של צה"ל. אבל איך, לעזאזל, הם התקבלו אחר כבוד באולפנים, במקום שכל מראיין יטיח בהם "מטורפים, אתם קודחים חור בספינה של כולנו?". ואני כבר לא מדבר על הקטע ההוא בערוץ 12, שסיפר במהלך ימי המחאה נגד הרפורמה ש"עשרות טייסים מתייצבים מול המצלמה" ומצהירים: "אנחנו בינתיים לא מתייצבים לטייסות לאימונים... לא תעצרו – לא תהיה תקיפה באיראן".
כל מיזמי המחאה האלה היו מוכוונים תקשורת. אם המארגנים שלהם היו נתקלים מהרגע הראשון בעיתונאים שהיו מציגים אותם כפי שהם - חבורת מטורפים שמפרקת את צבא ההגנה לישראל - הם לא היו ממשיכים עם זה לרגע. ולכן יותר מהטענות שיש לי אל בוגי יעלון ודן חלוץ ועמוס ידלין וחבריהם, יש לי טענות אל העיתונות שלנו, שגיבתה אותם בדרך לפגיעה ברורה ומסוכנת בביטחון המדינה.
קחו את כוכב השבוע, היו"ר הנבחר של מפלגת העבודה יאיר גולן. "אני רוצה להצדיע לחבריי בצה"ל שמסרבים לשרת", הכריז לפני המלחמה בהפגנה, נוכח המצלמה. "הם הלוחמים האמיתיים של הדמוקרטיה הישראלית, ועלינו לתמוך בהם כל יום כל רגע". לא "אי־התנדבות". גם לא התחכמות מילולית אחרת. גולן דיבר על "סרבנות". חד, חלק וברור.
ואם לא די בכך, לאחרונה הוא גם הסביר ש"אוטוטו גם הרמטכ"ל וראש השב"כ וראש המוסד ובכירים אחרים במערכת הישראלית יצטרכו לשאול את עצמם למי הנאמנות שלהם נתונה. לראש הממשלה ולממשלה המופרעת הזאת, או למדינת ישראל".
בניגוד לאמירה של האדון לוזון, האמירה של יאיר גולן עברה בדממה. שום מהומה. שום הרמת גבה באולפנים. שום תגובה חריפה של צה"ל. אופיר לוזון, מסתבר, היה הראשון שהצליח לגרום לאולפנים לפעול מתוך דאגה לשלמותו של צה"ל. והנה, שלשום, חשף ישי פרידמן בערוץ 14 עוד התבטאות פסיכית של גולן. סגן הרמטכ"ל לשעבר, בעיצומה של מלחמה קשה, בימים שבהם חיילי צה"ל נופלים חלל, מסביר לשומעיו מהן הדרכים הלגיטימיות להילחם בממשלת נתניהו. "עד שהממשלה לא מתחלפת אנחנו לא עושים מילואים", הוא מציע כדוגמה.
רימון נטול נצרה
והגיע הזמן גם להפסיק לטמטם אותנו עם סיפורי ה"זו לא הייתה סרבנות, זו הייתה אי־התנדבות". רס"ב יחזקאל עזריה ז"ל, שנפל במלחמה, היה מתנדב. רס"מ אלישע לוינשטרן ז"ל, שנפל במלחמה, היה מתנדב. רס"מ רני טחן, שנפל במלחמה, היה מתנדב. וכמוהם רס"מ יוסי הרשקוביץ ורס"ן רומן ברונשטיין ורס"ל יעקב עוזרי ורס"ר אוריה מש ורבים אחרים. חלק מהמתנדבים נפלו בקרב. רבים אחרים, ייבדלו לחיים, היו חלק משמעותי בכוח הלוחם של צה"ל.
בלעדיהם אין לנו צבא. ולכן, אין דבר כזה התנדבות. יש דבר כזה סירוב להתייצב לשירות. צה"ל בונה על כל מילואימניק שרשום אצלו. הוא צריך כל אחד מאנשי המילואים האלה. וכשהם לא מגיעים, יש לצה"ל חור. זה יכול להיות מטוס שאין בו טייס, זה יכול להיות טנק שאין בו נהג, זה יכול להיות גדוד חי"ר בלי הקשר של המג"ד. מילואים הם לא חוג במתנ"ס, שלהנהלה לא באמת חשוב אם הגעת אליו או לא.
זוכרים שאחים לנשק סיפרו על 10,000 אנשים שמופיעים ברשימות שלהם כמי שהצהירו שלא יגיעו למילואים? נניח שבאמת כל אלה רואים את עצמם כ"מתנדבים" בלבד. אתם מסוגלים לעצום עיניים ולדמיין את צה"ל במלחמה הזו בלי 10,000 ה"מתנדבים" האלה? בצה"ל יש יחידות שלמות שמבוססות על מתנדבים. אנשים שעברו את הגיל. אנשים שמספר הילדים שלהם מזכה אותם בפטור.
אנשים שמספר ימי המילואים השנתיים שלהם לא מחייב אותם להמשיך להגיע. אז למזלנו, בניגוד להצהרות של ראשי אחים לנשק ובניגוד להמלצות של הרמטכ"לים וראשי השב"כ וראשי המוסד, האנשים האלה התייצבו למלחמה. אבל צריך להיות טיפש במיוחד כדי לחשוב שפוטנציאל הנזק של הסרטון של אופיר לוזון הנ"ל גדול משל מה שעשו פה גורמי האופוזיציה המופקרים בשנה האחרונה.
וכל זה לא רלוונטי בכלל לשאלה אם אתם חושבים שהרפורמה המשפטית הייתה טובה או שהייתה רעה, גרועה ומסוכנת. אני משוכנע שגם אם השמאל יעלה לשלטון, ויכריז שמדינת ישראל הופכת לממלכה, ושיאיר גולן הוא המלך הראשון של הממלכה הזו, במשפחה שלי ימשיכו להתייצב למילואים ולהילחם באויב. כי חיילי צה"ל לא משרתים את השלטון. חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, שומרים על החיים ועל הביטחון של כולנו.
וכשהמטורפים חסרי האחריות הלאומית מאחים לנשק מחאו כפיים למי שהבטיח לא לבוא למילואים, הם מחאו כפיים להפקרת הביטחון של כל אחד ואחד מאיתנו. והעיתונות, שהצטרפה במחיאות כפיים קצובות למהלך שלהם, הייתה שותפה מלאה לפשע הזה.
רק תארו לעצמכם שהטבח הנורא שעברנו לא היה מתרחש ב־7 באוקטובר אלא חצי שנה אחר כך. כשהסרבנים של חיל האוויר לא מתאמנים כבר חודשים ארוכים. כשיחידות אחרות מגיעות לאימונים בחצי הרכב. איך היה נראה חיל האוויר שלנו במלחמה הזו? איך היה נראה צה"ל כולו במלחמה הזו? האם מישהו בכלי התקשורת שלנו ייקח אחריות על הרוח הגבית שהוא נתן לקבוצה הזו, שהחליטה להניח רימון נטול נצרה על הראש של צה"ל?
ומילה אחרונה על צמרת צה"ל. הרמטכ"ל הרצי הלוי התקשה במשך חודשים ארוכים להגיד מילה רעה על כל מי שארגנו עצומות של יחידות צבאיות והקהילו קהילות של מילואימניקים, והצהירו שלא יתגייסו. קולו נדם מול צעדות של קציני מילואים בכירים, שעשו שימוש בדגלי היחידות שלהם מהצבא, והטביעו את צה"ל במחלוקת הפוליטית. דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי סירב פעם אחר פעם לבקשה שהפניתי אליו בשידור, לגנות את החבורות האלה. השבוע, בשעה טובה, הם גידלו אומץ לב ציבורי.
השבוע, בנחישות רבה, החליטו בצה"ל להסיר את הכפפות ולטפל סוף־סוף בתופעת ההמרדה. אופיר לוזון, התברר, נבחר להיות האיש שעל גבו יילחם צה"ל בתופעה המסוכנת, כשנחקר במצ"ח בחשד ל"מרי, הסתה למרי, אי־קיום הוראות ועבירות נוספות".
"עם סיום החקירה", דיווח דובר צה"ל, "הוחלט על הפסקת שירותו במילואים. חקירת המשטרה הצבאית מוסיפה להתנהל, ובסיומה יועברו הממצאים לפרקליטות הצבאית". איזו חרפה. איזו עליבות.