באחד מימי אוגוסט 1972 ספג טנקיסט מצרי נזיפה ונדרש לתקן את דרכיו. לא היה זה מפקדו שנזף בו. הטנקיסט, גלאל גאד אללה אברהים אלבנא, שירת ביחידת שריון בגדתה המערבית של התעלה, וניהל חליפת מכתבים עם ארוסתו בעורף.
במעבה האדמה: כך נראית המנהרה בה הוחזקו גופות חטופים | צפו
מפתיע: ככה עוד לא שמעתם את נתניהו מדבר
באחד המכתבים היא פנתה אליו בלשון זו: "מר גלאל! נא לציין את הכתובת במלואה, בלבלת את הדוור מאוד". חודש וחצי אחר כך יצא גלאל לחופשה קצרה בביתו בכפר אלדוואר ליד אלכסנדריה. אחרי שובו ליחידתו, באוקטובר, קיבל מכתב שני מהאהובה. "אינך יודע כמה עצוב היה לי רגע לכתך", כתבה, "הסתרתי את דמעותיי תחת החיוך. נכנסתי למיטה והנחתי לדמעות להשתחרר".
חלפה שנה, המלחמה פרצה, וגלאל וחבריו הוטלו אל שדה המערכה. בעת שנעו בקרבת איסמעיליה, ליד מעוז "חמוטל", הותקפו בידי כוח צה"ל. כל צוות הטנק נהרג, וגלאל בתוכו. היה זה בשבוע השלישי של אוקטובר 1973.
זמן קצר אחר כך חלף על פניהם זחל"ם ישראלי ובו חיילי מילואים מהשריון. הם נעצרו ובחנו את הטנק בסקרנות. חלקם נכנסו פנימה ובדקו אם מישהו מאנשי הצוות בחיים. כולם היו מתים.
גם נהג הזחל"ם, חייל המילואים מנשה רייטן מתל אביב, הסתקרן קצת, אבל העדיף לא להיכנס לטנק כשאר חבריו. הוא הבחין בתיק אישי תלוי על התובה. טיפס אליו וניער אותו קלות. מהתיק צנחו תמרים יבשים, פיתות ושתי מעטפות.
היה זה תיקו של גלאל, שגופתו הונחה בפנים ללא רוח חיים. רייטן לקח את המעטפות ומצא בתוכן שני מכתבים אישיים בכתב יד. את שניהם שלחה ארוסתו של גלאל אליו. האחד נכתב ב־5 באוגוסט 1972, והשני ב־28 בספטמבר אותה שנה. בשניהם היא מתוודה על אהבתה אליו, חלומה להמשיך את חייה במחיצתו, וייסורי המרחק ממנו. כתיבתה רומנטית ומתפנקת. ניכר כי היה כל עולמה.
"אני מתגעגעת אליך, ממש מתגעגעת", כתבה במכתבה השני. "שעה אחת אחרי שיצאת, התחלתי לחשוב. חודש שלם תהיה רחוק ממני. מה אני אעשה בחודש הזה? איך יעברו הימים? מי יפנק אותי חוץ מגלאל? עם מי אצחק חוץ ממך? מי ינשק אותי חוץ ממך? מי ינשוך אותי בלחי חוץ ממך? אני אומרת לך, גלאל, אתה תאוותן. אתה תאוותן רק בדבר אחד, והוא בנשיקות. מה אתה אומר?".
"הם בדיוק כמונו", אמר לי רייטן על החיילים המצרים כאשר נפגשנו לראשונה. הוא ראה אותם במותם. נפגשנו לראשונה בספטמבר 2023, שבועיים בלבד לפני המלחמה הגדולה השנייה, שעדיין לא נראה סופה באופק. הוא הציג בפניי את שני המסמכים. 50 שנה שמר אותם במזוודה קטנה לצד תמונות ומזכרות אחרות מאותה תקופה. אחר כך תהה אם אפשר למצוא את הארוסה ולהשיבם לידיה.
הוא גדל בשכונת שפירא בתל אביב, למד באורט, גויס לצה"ל כאיש טכני ושירת בבסיס חיל האוויר בצריפין. אחרי שחרורו פתח מפעל לחריטה, שהעסיק בשיאו 12 עובדים. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, היה כבן 27, נשוי טרי לזוגתו מאיה ובעל עסק מצליח. הוא גויס לחטיבת שריון 274 ושירת בה כנהג זחל"ם. הייתה זו חטיבת מילואים, שהוקמה מטנקי שלל רוסיים מסוג T־54 או T־55 ממלחמת ששת הימים.
את המלחמה הוא שנא, והוא שונא אותה עד היום. באזור "חמוטל" התנהלו קרבות קשים שעליהם נכתב רבות, ולא פעם עמדו חייו וחיי חבריו בסכנה. באחד הלילות של אוקטובר, הוא מספר, בזמן שמירה, גילה דמויות מתקדמות באפלה לעבר העמדה שלהם. הוא דיווח למפקד, וזה הורה לפתוח באש. למחרת התגלו שש גופות של חיילים מצרים. "אני לא יריתי", הוא מתוודה. פעם אחרת, בזמן תנועה, נורה לעבר הזחל"ם שלהם טיל "סאגר" מצרי. חבריו הנחו אותו כיצד לתמרן את הכלי הכבד, וכך החליק הטיל ופגע בדופן הרכב בלבד. חיי יושביו ניצלו.
אחרי המלחמה עשה רייטן חיל. הקים משפחה, נולדו לו שני בנים ובת, וכיום הוא סב ל־11 נכדים. את מפעל המתכת החליף ברשת גלידריות. לא מסובך להבין מדוע מכתביה של המצרית האלמונית נגעו ללבו. הוא ברנש רגיש. לאחר הטבח בעוטף עזה חיפש דרך להתנדב. מצא כי כל העמדות תפוסות, הלך לחלק מזון וציוד לחיילים בדרום. חמישה עשורים, והיגון אותו יגון. אבל בעוד המצרים השכילו להתרחק ממנו, אנחנו רק הולכים ושוקעים.
מתוך אחד המכתבים: "קיבלתי את מכתבך היקר, ואתה לא יכול לדמיין כמה הייתי מאושרת כשקיבלתי אותו. כשקראתי אותו, הרגשתי שאתה לידי, מדבר איתי ואומר לי: 'כל עוד גלאל לצדך, אל דאגה'. אלוהים ישמור עליך בשבילי. זה תפילה שאני מתפללת לאלוהים תמיד. נכון, גלאל, כל עוד אתה נמצא לידי, לא אכפת לי מהחיים. אני מרגישה, גלאל, שיש גבר שמגן עליי. גבר שאני יושבת בצלו, שאחיה למענו ואתן לו את חיי, ואני מקווה שאחיה כדי לעשותו מאושר".
במקום אחר היא כתבה: "אם אתחיל לכתוב מעכשיו עד מחר, לא אוכל להביע את עצמי. וכמה שאכתוב הדפים לא יספיקו. בכל מקרה, אני רוצה שתכתוב לי תשובה מהר, ואני מחכה".
אין לדעת מה כתב גלאל לאהובתו בתגובה לאיגרותיה. מכתביו נותרו אצלה. יש להניח כי אהב אותה מאוד. הוא לקח איתו לטנק את שני המכתבים, השמורים איתו כבר שנה, במקום להותירם בבסיסו בעורף. אולי חשב שישמשו לו קמע. שמה של הארוסה צוין בדפים. אם עודנה איתנו, היא בת 70 לפחות. אולי הקימה משפחה. מנשה רייטן מעוניין להשיב לידיה את שניהם, אם היא תרצה בכך. "מפאת כבודו של החלל", הוא אומר.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]