לפני יותר מעשור רכשתי את גרסת הבלו־ריי המטופחת שחגגה 70 שנה ל"אזרח קיין"; הכרזתי על סופשבוע וולס והקפתי את הכורסה בתופינים. מהצילום הראשון של עזובת "זאנאדו" המיתולוגית, ידעתי שאין כוח בעולם שיביא אותי אל סוף הסרט. לא משום שידעתי מהי "רוזבאד"; הרי כל ההיגיון בצפיות החוזרות מבוסס על העובדה שאנחנו יודעים מה קורה ואיך נגמר; לא זוויות הצילום הנמוכות ועומק הפוקוס והקסם שהוא וולס מזקין מול המצלמה עד מותו. "האזרח קיין" המיתולוגי אינו בנוי בעיניי לצפייה נוספת. חסר לו הכרומוזום המיוחד הזה שהופך את מייקל ביי של "ארמגדון" לאטרקטיבי יותר לצפייה אד אינפיניטום מ"קיין".
"קיין" גורר רגליו, מסגיר את תפריו, כורע תחת נטל הפומפוזיות של וולס הצעיר, אבל בעיקר הוא נטול מתגים, גימיקים, ידיות, קריצות קטנות וכיפים גדולים. לא חבוי בו הרגע הזה שאנו חוששים להיתקל בו שוב. לא מוות חסר רחמים, לא הדו־קרב ב"או.קיי קוראל" או החברים של אלכס מנקים את המטבח. בכל שקשור לצפייה חוזרת, טוני סקוט מוצלח בהרבה מאורסון וולס. אני מעדיף את "משחק ריגול", "נקמה" ו"גבר בלהבות".
באותה מידה אני מעדיף את "היום הארוך ביותר", הפלישה לנורמנדי בגרסת כל המשפחה, על פני "מצילים את טוראי ראיין" קטוע הידיים והרגליים. לצפייה חוזרת יש פרוטוקול וריח מסוים שלסרטים טובים יותר אין. "הפריצה לאלקטרז" אינו סרט גדול במובן המובהק, אבל יש בו שון קונרי לועס את המסך בסוף דרכו, ניקולס קייג' הנוירוטי, אד הריס ואחרים. זה לא סרט; זה מתקן בלונה פארק ששבים ועולים עליו.
אין לי הסבר אינטליגנטי משכנע לעובדה ש"פארק היורה" מזמין צפיות נוספות. אולי התחושה המטופשת שאני צופה בסרט שאין לו שחר, או הידיעה מראש שתכף יקרעו דינוזאורים איש מסכן לשניים, שזה הזמן שאני קם והולך למקרר. כל פעם שאני נופל על "פארק היורה" בטלוויזיה, אני צופה בו מהמקום שבו נכנסתי. זו אינה צפייה דרוכה וסקרנית. זה יותר כמו להתענג על ג'אנק פוד.
יש סרטים שקיומם ונגישותם הופכים אותי לבן ערובה שלהם. ישישים כמוני שגדלו במציאות שבה שילמנו על כל סרט שראינו ולקחנו שני אוטובוסים להגיע אליו, אינם יכולים לוותר על החוויה החינמית של ריבוי הערוצים וההיצע. אם משדרים את "וואייט ארפ" עם קווין קוסטנר או משהו ברוטלי עם סטאלון, אני האיש שנולד לזה. ב"הסנדקים" וב"אפוקליפסה עכשיו" אני שמח לצפות שוב ושוב, אבל לא ב"השיחה" וב"מועדון הכותנה".
אם תטיחו בי שהסרטים המופיעים בהמשך אינם יצירות המופת של הקולנוע ואין בהם סרט זר אחד, אשיב לכם: נכון, אבל. נכון שתאגידי ברוס וויליס ("מת לחיות"), מאט דיימון (ג'ייסון בורן), טום קרוז ("משימה בלתי אפשרית"), דניאל קרייג (ג'יימס בונד), ג'ורג' קלוני (דני אושן), ג'ון וויין וקלינט איסטווד (מערבונים) נולדו לרוץ, אבל לצדם קיימים סרטים רבים שכוחם בזניחותם או בתחושה האינטימית של ההיכרות איתם.
לעתים קרובות אני מעדיף סרט שאני מכיר על פני סרט חדש. זה כמו לחזור לדוכן הפלאפל האהוב עליך.
"המחפשים": אחד המערבונים הגדולים בכלל ושל ג'ון פורד בפרט, נותן הזדמנות נוספת למועדון שונאי ג'ון וויין לאכול את מגבעתם. איתן אדוארדס הוא אחד הגיבורים הממורמרים והדחויים שחלף על מסך; אחרי שהאינדיאנים טבחו את אחיו ומשפחתו וחטפו את אחייניתו דבי (נטלי ווד), התנהלותו במהלך החיפוש הארוך והסיזיפי אחריה מסגירה את העובדה שהוא מתכוון להרוג אותה אחרי שהייתה זמן רב מדי בידיו של "צלקת", מנהיג השבט. זה סרט מהפנט, שפורט על כל המיתרים ומורט עצבים, אבל הרגע שבו אוסף וויין בידיו את אחייניתו ומחזיר אותה לציוויליזציה, הוא אחד הרגעים הגדולים בקולנוע האמריקאי. מי חשב שמערבון יכול להיות אקטואלי ולשרוד שלם ומושלם 70 שנה?
"המקור": מרתק אותי לחזור לראסל קרואו בשיאו לפני שהפך לחיקוי אוסטרלי רע של אורסון וולס בסופו בלי המיתוס. ג'פרי וויגנד הדליף את הסודות הכמוסים ביותר של חברות הטבק ללואל ברגמן (אל פאצ'ינו), תחקירן של התוכנית "60 דקות". וויגנד (קרואו) מקריב כל פינה בטוחה בחייו כולל את חיי המשפחה שלו, כדי לספר את האמת. כריסטופר פלאמר גונב את הסרט בתפקיד מייק וואלאס, והתקשורת בוגדת בוויגנד בשם אינטרס כלכלי.
"מלתעות": "מלתעות" הוא סרט האימה האולטימטיבי ומוצר מהפנט במינון המדויק של מרכיביו, וההוכחה שלפני שאלוהים הורה לו לטפל בנושאים "חשובים" היה ספילברג במאי שידע לפנק את הצופה.
"ד"ר סטריינג'לאב": מסעו הסאטירי של סטנלי קובריק אל לב המאפליה הגרעינית היה מצמרר יותר ב־1964, אבל פיטר סלרס בשלושה תפקידים גאוניים, סלים פיקנס, שירד מהסוס ועלה על הפצצה, וג'ורג' סי. סקוט בחזרה גנרלית ל"פאטון", שותפים לפנס־קסם חד־פעמי שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.
"רונין": רוברט דה נירו עשה יותר סרטים מגוחכים ורעים מאשר טובים. "רונין" ההדוק כעור תוף הוא אחד הטובים. מוקף באנסמבל של שחקנים שעובדים בהרמוניה, דה נירו הוא סוכן CIA לשעבר שחובר לשכירי חרב במרדף אחרי קופסה מסתורית ששווה להרוג עבורה. הבמאי ג'ון פרנקנהיימר עושה שימוש מרהיב בריביירה הצרפתית ומניח לדה נירו למשוך את הסרט אל פתרונו כקטר פחם ותיק.
"החשוד המיידי": כמו בבושקה מתפרקת, סרט הפשע החכם הזה הוא מפץ קולנועי נדיר, שבו חברו תסריטאי, במאי ושחקנים בכימיה נהדרת כדי לצייר קווים לדמותו של הרשע המושלם. גם בצפייה העשירית אתה מגלה רמז חשוב שהחמצת בצפייה הקודמת.
"השליח ממנצ'וריה": הסרט שהיה דמיוני ב־1962 היה נבואי שנה לאחר מכן, מה שגרם לפרנק סינטרה המשחק בו ומי שהיה בעל הזכויות, לגנוז אותו עד שהד ההתנקשויות הפוליטיות באמריקה שכך. בתפקיד המתנקש האנטיפת שעבר שטיפת מוח כחייל בשבי הקוריאני, לורנס הארווי נותן את תפקיד חייו כמו גם אנג'לה לנסברי כאמו המכשפה שואפת השררה.
"תקועים בדרך": קומדיה הממחישה באופן הכואב ביותר את החלל הגדול שהשאיר אחריו ג'ון קנדי גדול המידות. זה היה יכול להיות סרט חגים נוסף עם תרנגול הודו ושלג, אבל ג'ון יוז ביים סרט מסע מתוחכם וקורע מצחוק. סטיב מרטין וקנדי מנסים להגיע לשיקגו כשכל התחבורה הציבורית מושבתת. גם כשאתה מכיר את רגעי השיא ההיסטריים, הם לא מאכזבים ומצחיקים שוב, אולי יותר מאשר בצפיות קודמות.
"הוואלס האחרון": גם ההכרה המאוחרת שסרט הרוק המיתולוגי הזה של סקורסזה אינו הסרט הטוב ביותר על רוק'נרול, אינה גורעת מאיכות התיעוד של הלהקה הטובה ביותר באמריקה. חבורת המוזיקאים הנכנסת ויוצאת מהרפרטואר הנדיר של "הלהקה" מרימה את הרף, אבל הגעגוע לריצ'רד מנואל, ריק דאנקו, ליבון הלם ורובי רוברטסון המתים, הופך את הסרט לאנדרטת זיכרון.
"מלכה אפריקאית": אחרי שצד פיל, התפנה ג'ון יוסטון לביים את המפרי בוגרט וקתרין הפבורן בהרפתקה כובשת על ספינת דיג מתפוררת, השורדת אשדות מים לבנים בדרכה לאגם ויקטוריה ולהשלמת משימתה. העימות ההתנהגותי והמיני בין רווקה מזדקנת וימאי שיכור מניע את הסרט ללא הפוגה.
"מת לחיות": זמן נותן פרספקטיבה, והצופה יודע שברוס וויליס - באחד מסרטי הפעולה הטובים אי־פעם - איבד את היכולת לדבר ולתקשר. בסרט הוא שוטר ניו־יורקי המגיע ללוס אנג'לס לבקר את אשתו ונופל לשוד של כנופיית יורו טראש המחופשת למהפכנים בראשות אלן ריקמן. כואב לראות את וויליס הצעיר קונה את עולמו עם דיאלוגים, מונולוגים וקללות שאפיינו אותו פעם.
"הסערה המושלמת": סיפור אמיתי על תנאים מטאורולוגיים שהבשילו לסערה של פעם בחיים, נשאר חרוט בתודעה של דייגי ניו אינגלנד. הגרסה הקולנועית שלו היא מפגש מרתק בין שחקנים שהסרט שינה את הקריירה שלהם ובין אפקטים מיוחדים שגורמים למכל מים גדול להיראות כמו אוקיינוס סוער.
"משחק ריגול": מאמץ קל עוזר להתגבר על הליהוק של רוברט רדפורד ולהתרכז בכישרון הסיפורי והקינטי של טוני סקוט זצ"ל, המדלג ברגל קלה ובוטחת ממפקדת ה־CIA בלנגלי, לביירות, ברלין ואתרים שנראים כמו וייטנאם וסין. סקוט הוא אומן הצפייה החוזרת, מכיוון שסרטיו מתרוצצים על המסך בעריכה קופצנית וקו העלילה תוקפני ומהפנט חזותית.
"קון אייר": אף אחד לא טוען ש"קון אייר" הוא יותר מסרט פעולה קופצני, אלים ומלוהק בחלק ניכר מהרעים הסטריאוטיפיים בהוליווד. אתה לא מצפה מדני טרייחו לדקלם שייקספיר, מסטיב בושמי להיות חביב, מג'ון מלקוביץ' להיות נעים לבריות וכך הלאה. הסרט יושב על כתפיו הרחבות (באותם ימים) של ניקולס קייג', והוא נהנה מכל רגע. כמה שורות דיאלוג מטווחות היטב עוזרות להמולה על המסך, והסרט לא מפסיק לזוז.
"ארמגדון": הסרט שניצח בתחרות סרטי "הנשיא מצטער להכריז על סוף העולם" והמפואר שבהם, הוא הוכחה שמייקל ביי לא נולד עם פגיעה מוחית. עם ברוס וויליס, בן אפלק, בילי בוב תורנטון, ליב טיילר ואחרים, "ארמגדון" מצליח להיות מגוחך ומרתק בו בזמן ונחשב בעיני רבים לטעם אסור שצופים בו מאוחר בלילה כשכולם ישנים.
"החברים של אלכס": חברים מימי הקולג' נקבצים לקבור את אלכס (קווין קוסטנר), שהתאבד והשאיר אותם תוהים על טיבן של חברות ואחריות הדדית. סופשבוע בביתם הגדול של קווין קליין וגלן קלוז עם פסקול שפורט על כל הנימים ושחקנים שמצאו את התו הנכון, מזמין צפיות נוספות, מכיוון שעיקרו הוא התנהלות ומניירות ולא סוף מפתיע. הסרט מעורר קנאה אצל כל מי שחושבים שגם הם היו צעירים ויפים לכמה רגעים ומחפשים לשחזר את הרגע.
"שלום ולא להתראות": דוברי אמת וחובבי שנות ה־70 נאלצים להודות שהזמן שחלף לא היטיב עם כל סרטיו של רוברט אלטמן. גרסת אלטמן לספרו של ריימונד צ'נדלר עם אליוט גולד בתפקיד פיליפ מארלו, הוא אחד הנידחים והמוצלחים של הבמאי רב־המוניטין. לצד הברקות ליהוק, סטרלינג היידן, נינה ואן פאלאנט ומרק ריידל ותעוזה בהתמודדות עם ספרו הטוב ביותר של צ'נדלר, הדיבור המרובד ופס הקול המוזיקלי, עובדים נפלא.
"כל אנשי הנשיא": בדרך כלל מנסים לשכנע אותנו שקשה לצפות בסרטים שאת סופם אנחנו יודעים. זה לא נכון, כפי שמוכיח "כל אנשי הנשיא". הסרט המספר על הפלתו של הנשיא ניקסון בידי העיתונות בהנהגת ה"וושינגטון פוסט" פוסע בנתיב כבוש, אבל פרימת הקאבר־אפ, עקב בצד אגודל, נשמת אפה של עיתונות טובה, מרתק כל פעם מחדש. אולי משום שהטובים מנצחים. נחמד לצפות בסרט במלאת 50 שנה לסופו של ניקסון.
"הצוות המובחר": בשפת המקור "החומר הנכון", הוא אחד מסרטי האנסמבל האמריקאיים הטובים ביותר, וסם שפרד, דניס קווייד, סקוט גלן, אד האריס ואחרים היו צעירים, יפים ומוכשרים. סיפורה של תוכנית החלל האמריקאית ששמה אדם על הירח, התחנן לבמאי מוכשר ולכותב כמו טום וולף שעל ספרו מבוסס הסרט.
"בוליט": בלש ועיר מתחרים על התפקיד הראשי, אבל כאשר העיר היא סן פרנסיסקו והבלש הוא סטיב מקווין, נהנה הבלש מיתרון יחסי. אולי משום שהוא לובש סוודרים שהעיר אינה יכולה. קלסיקון הפעולה שהגדיר ב־1968 את מרדף המכוניות בעיר הגבעות ממוקד בסיפור קטן שניתן לכתוב על ביצה וכוחו בסגנון, בהגשה וריכוז הקוליות של מקווין, השחקן שגנב סרטים בהרמת גבות ובלחיצה על דוושת הדלק.
"פסק דין": רוב סרטיו של סידני לומט מזמינים צפיות חוזרות, אבל המותחן המשפטי עם פול ניומן בדיוק ברגע המדויק שכל איכויותיו חברו יחדיו, הוא הבולט שבהם. אף שתוצאות המשפט שניומן משחק בו עורך דין שיכור המנהל תביעת נזיקין נגד הכנסייה ידועות, הדרך הנפתלת אל פסק הדין נשכחת בין צפייה לצפייה. בתמיכת ג'ק וורדן, שרלוט רמפלינג וג'יימס מייסון, שהפך את האנפוף הבריטי לאומנות, רקם לומט סרט לנצח.
"פארגו": לא כל סרטיהם של האחים כהן מזמינים צפיות חוזרות, אבל "פארגו" שב ומעורר עניין, משום שהוא יותר מעלילה טובה מלוהקת בתבונה. הסרט מפגיש את הצופה עם אקלים וסגנון חיים קיצוני שתושביו ממוצא סקנדינבי אינם מתרגשים בקלות ואינם יוצאים מכליהם. מרחבי השלג האינסופיים והפסיכופתים החוצים אותם, שובי עין כמו השוטרת המפענחת את הפשע.
"פאט גארט ובילי הנער": צעיר מ"חבורת הפראים" בארבע שנים ומבוסס על סיפור אמיתי רב־גרסאות. המערבון, שנהנה מפסקול מאת בוב דילן שגם משחק בו בתפקיד חנווני, אפשר לסם פקינפה להשליך לתוכו את שלל הדימויים, הערכים, הדיאלוגים והשחקנים שנותרו באמתחתו. אחד מתפקידיו הטובים של ג'יימס קובורן והזדמנות לצפות שוב בקוביות בבטנו של קריס קריסטופרסון, אבל לא היה נחשב ללא גסיסתו המתוזמנת ל"נוקש על שערי גן עדן", של סלים פיקנס בזרועותיה של קטי חוארדו.
"Dinner Rush": סרטי מאפיה קלאסיים מכילים בדרך כלל התייחסות רחבה למדי לעניינים גסטרונימיים; סרטי אוכל אינם בהכרח סרטים על מאפיה. עלילת "Dinner Rush" מתרחשת במרחב קלסטרופובי של מסעדה איטלקית קטנה שבה האב הוא בעל הבית ובנו הוא השף. דני איילו, האב, נסחט על ידי שני גומבאס זניחים המנסים לנשל אותו מהמסעדה באמצעות הצעה שאינו אמור לסרב לה. בערב שבו מגיעים מבקרת מסעדות ביצ'ית וסוחר אומנות עם פמליה של אומנים לוהטים, מגיעה דרמת ההשתלטות לסופה. סרט חכם שאינו מוותר על האוכל לטובת אלימות.