בזמן שמוסד הנישואים קורס מול העיניים של כולנו, ונדמה שיותר זוגות נרשמים ברבנות כדי להתגרש מאשר כדי להתחתן, בעולם החרדי מוותרים על שנות רווקות ארוכות והנאות החיים ונפגשים למספר דייטים מצומצם כדי להגיע לחופה וקידושים.
לא לקונגרס ולא לישראל: ההזמנה שאינה מוסיפה כבוד
הגיע הזמן להסתכל לאמת בעיניים: זה או שחרור החטופים, או אנחנו
מטרתם בחיים היא אחת: להתחתן ולהביא ילדים לעולם, זו תכלית החיים. מצווה מדאורייתא. הם מתפללים לאלוקים שישלח להם שידוך. ולא רק בו הם מאמינים - אלא גם בשדכנים, גם במוסד הנישואים, ובעיקר במשפחה גדולה ומרובת ילדים, ובתפילות, שרק יביאו איתן את הווארט.
עם ברכת “ברוכה והצלוחה" הם יוצאים לדרך. התוכנית נותנת הצצה לחייהם התכליתיים של החרדים. בלי משיכה, ללא רומנטיקה, נטולי ליבידו ותשוקה ובלי מחשבה קלה על זרימה, הם רוצים להתמסד מהר ככל האפשר. הפקטור הכי משמעותי מהפגישה הראשונה הוא “נשיאת חן", ואצלם זה בינארי, או שיש או שאין. נאיבים ומרותקים. טהורים ובתוליים. הם רק רוצים להגשים חלום ישן, שבעולם החילוני כבר הולך ונעלם. ההתרגשות לפני הפגישה מידבקת. הגבר מתבשם ומתהדר, האישה קונה בגד חדש, שאגב, לא אמור להיות סקסי, מגניב ומזמין, אלא צנוע, מכסה ותקין.
לעין חילונית מערבית ליברלית זה נראה דל, מצומצם ובסיסי. החיים כפי שאנחנו מכירים אותם, בעולם הפוסט־מודרני, אמורים להיות מורכבים מחומרים נוספים כמו קריירה מפוארת, קידום, צבירת חוויות מרובות, התפתחות אישית, הגשמה - ולא רק לעמוד מתחת לחופה. אצלם התהליך סדור וקצבי. הם מסתכלים זה על זה ומחליטים אם זה האדם לחיות איתו כל החיים. אסור להתפזר. הם לא נוגעים זה בזה. אם היא רוצה והוא רציני, הם יעשו צעד קיצוני: צילום סלפי זוגי.
הדייטים גורליים, וחייבים להיות החלטיים - המשך הרווקות או שכבר עכשיו מתארסים. כל פגישה היא מעין הזדמנות אחרונה. הלהיטות שלהם מעוררת תמיהה, אולי גם קנאה. בעולמם אין סופרמרקט של גברים ונשים שאפשר לבחור, ואז לנסות, להחליט שלא, ולעבור הלאה. הם לא ממַקבלים, השם ישמור, כלומר נפגשים עם כמה בני זוג בעת ובעונה אחת, רק כדי להשוות ואז, לרוב, להחליט להמשיך לבלות. כבר בגילים מוקדמים הם שואפים למה שהם תופסים כביטחון בחיים. להישאר סינגל נחשב בעיניהם אסון. “על בחורה בת 27 עדיין לא בוכים, אבל זה כבר לא מצחיק", אמר שדכן הסדרה במשפט שכמו נלקח מהמאה שעברה.
ההומור של השדכנים נע בין ישן ללא מעודכן. השדכן עם בדיחות דוד, והשדכנית רק מצחקקת עוד ועוד. מלאכת הזיווג לא מאוד מסובכת או מתוחכמת. הם סגורים, מקובעים, שמרנים - השיקול המרכזי הוא להיזהר שלא להכיר בני זוג מזרמים שונים. זה קריטי. כולם חייבים להיות בעלי אמונה, עם אותם נושאי שיחה ובעלי ראייה חינוכית דומה. אחרי הפגישה הראשונה כבר מדווחים מה היה ואם ממשיכים הלאה. המשתדכים לחוצים, השדכנים מקדמים ומדרבנים.
בניגוד לשידורי אקטואליה שמפלגים ומכעיסים, כאן הטלוויזיה דווקא מקרבת, מנגישה ומהווה גשר לעולם שאנחנו כמעט לא פוגשים. “ווארט" היא לא ראשונה. “שבאבניקים" הייתה להיט היסטרי. “שטיסל" הצליחה לעניין ולהעמיק, וגם ב"האח הגדול" המתמודד יענקי שבה את לב הצופים החילונים.
וזו הבשורה - החילונים אוהבים את החרדים. למרות ההכפשות והדעות הקדומות, הם מרותקים למנהגים ולערכים ולא רק לחלה מבני ברק ביום שישי. רק חבל שזה לא הדדי. החרדים לא מתקרבים ומשתדלים לא להיפתח בחזרה. הם מפחדים. עודף האפשרויות והאופציה להשתנות מבהילים אותם. מהבחינה הזאת, האמונה של החילונים בחילוניותם חזקה יותר.
אבל חשוב לזכור, מאחורי הקסם של החתונה והקמת המשפחה החרדית - מסתתרת סכנה אמיתית לחברה. לפני שבוע עשרות כלכלנים בכירים קבעו שללא שינויים דרסטיים עמוקים ומהירים במדיניות הממשלתית כלפי הציבור החרדי, ישראל תעמוד בפני סכנה קיומית. על כל שני ילדים של אישה חילונית, החרדית מביאה לעולם שישה וחצי. עד 2065 כמחצית מהילדים בישראל יהיו חרדים - יותר מכפול מחלקם באוכלוסייה היום. המימון הממשלתי לחינוך אינו מקנה ידע וכלים להשתלבות בשוק העבודה. אז אחרי שמתאהבים והפרפרים נעלמים, צריך גם לחשוב לאן הולכים החילונים ולאן יגיעו החרדים.