דוד לוי הלך לעולמו בגיל 86. כמה טורים משתפכים, הספדים מכבדים ותשבחות אנחנו קוראים ושומעים עכשיו. בכל מקום כותבים שהיה “פורץ דרך", “איש ישר" וכו׳ וכו׳. העיתונים ותוכניות הרדיו והטלוויזיה מלאים בזה, ובצדק. באמת שדוד לוי היה אחלה איש. אמיץ. עשה דברים שאף פוליטיקאי לא היה מעז לחלום עליהם. אז, ובטח כיום.

היחס לדוד לוי היה גזעני? אפרים סידון: "כנראה בליכוד לא רצו פרענק" | ראיון

לוי נהג לומר אמת. כן, זה די מדהים. היה לו מין הרגל כזה. פעם היו אנשים כאלו בכנסת. לא הרבה אגב, ואפילו בליכוד. בלי יחסיות, בלי לנתב תועלות ובלי לשייף כלום. א־מ־ת. ספק אם אנחנו זוכרים היום מה המשמעות של המילה. זה מין רגע אנושי פלאי, שבו אדם משקף מצב מלא וברור של המציאות.

ויש עוד. לוי הוקיע הסתה והתלהמות. באופן חד־משמעי. הוא עמד על אותה מרפסת, שמע וראה מה שמתחולל למטה, והחליט שזו לא הדרך עבורו. לא התאים לו. בניגוד לאלו ששמעו חלקית, התחרשו באופן זמני וסלקטיבי, קרצו למשתוללים ועשו הון פוליטי מאותו הלך רוח. הוא לא חשב על מילים כמו: “בייס" ו"אלקטורט", אלא פשוט נטש את מה שהתפתח לשיאי האלימות שאנחנו רואים כיום, כשכל בריון מרשה לעצמו להכות בני משפחות של חטופים. פסיכי.

ואל תגידו שאין קשר, כי יש. מי שאוזניו נאטמו לשנאה מסוג אחד, הופך בשלב מסוים לאטום לכל. זה מדרון חלקלק ומפתה. מצד אחד עיוורון מצפוני ומאידך אהדה קיצונית עצומה שמביאה כוח רב. לוי כנראה הבין את המורכבות ובחר באופן מוסרי. המילה הזאת כל כך זרה בימינו למקבלי ההחלטות שהפער מדהים.

בהמשך עשה לוי מעשה עוד יותר מטורף מבחינה פוליטית. הוא עזב את הכנסת. לוי לא נשאר “על הגלגל" כמעשה חצי מהפוליטיקאים אצלנו. הם לא מוותרים. משפילים עצמם עד עפר בשביל הסיכוי, המזערי לעתים, שיקבלו רבע ג'וב ואולי יום אחד יהיו שר לענייני טחינה או יו"ר של ועדה בדיונית. שר החוץ לשעבר נעל את הדלת והמשיך הלאה. הוא עשה זאת בגיל צעיר בהשוואה לפוליטיקאים בני ימינו, שגוררים עצמם עד העשור השמיני לחייהם. תנו לי שם אחד היום שהיה מוותר על השררה, העוזר, הנהג, היח"צ והכבוד בלי להביט אחורה?

כיום מרשיעים פוליטיקאים בבית משפט, שולחים אותם לבית הכלא, מטילים עליהם קלון, והם עדיין ממשיכים. נטולי אג'נדה ותפיסת עולם, העיקר להמשיך להיות משהו, כי מחוץ לתפקיד הם כלום. לוי לא היה כלום. חבל שפרש, אבל עבורו אולי טוב שכך.

לוי סירב, וייתכן שלא יכול היה לקפוץ לתהומות הזוהמה הפוליטית, שהן הבסיס, הא'־ב' של כל חבר כנסת בימינו. הוא שמר על השפה, הכבוד, התפקיד והמוסד שייצג. הטרגדיה היא שבמקום לראות בו מופת, עשו ממנו צחוק. אחרים באו לידי ביטוי בתקשורת ובסאטירה כתחמנים, מתוחכמים, שרלטנים וכוחניים, שלל תכונות שעם ישראל כנראה מעריץ, והוא, הפעיל מבית שאן, הוצג כבור וטיפש. מה שעצוב הוא שכמעט אף אחד מאבירי המוסר והצדק, שידעו את האמת, לא התקומם על הבדיחות וההשפלות.

לוי ספג את ההשפלות כמו גבר. לא עשה ספינים, לא הלהיט את ההמון נון־סטופ ונמנע מלרכוב על זה. חשבו אילו מטעמים היה עושה עסקן ממוצע מכמות גועל הנפש שספג לוי. השנים חלפו, ולאט־לאט הדברים חלחלו. עכשיו הביטו מחדש על הגדולה של האיש, על ההתנהלות שלו ועל האצילות, שנתפסו אחרת. הוא ישב בבית, בלי להוריד את הראש ובלי להתחנן. מיעט להתראיין. לא רץ לפאנלים של ימין ושמאל. לא לכלך. המשיך להיות דוד לוי.

לפני שנים שוחחתי איתו בטלפון בתוכנית בוקר. הוא היה מכובד ומלא הומור. לא מריר ולא שונא. ועכשיו, אחרי שנפטר, כמו תמיד אצלנו, נזכרו. עושים לו כבוד. מתרפקים על הנוסטלגיה. בזמנים שאין טיפה של הגינות, ההגינות ההיא, שהוכתמה והייתה ללעג, נישאת על כפיים. כנראה שמגיע לנו לקבל פוליטיקאים כמו אלו שיש היום, את הטובים באמת לא ידענו להעריך.