השבוע נודע לי שאחרי שנים רבות הקיץ הקץ על הפרלמנט הירושלמי במתכונתו הרדיופונית הנוכחית. החבורה לא תתכנס עוד באולפני רדיו ירושלים בימי שישי בשעת בוקר מוקדמת לקראת עלייתה לשידור.
חדשות טובות לישראל: הברית עם המדינה הגדולה בעולם הולכת ומתחזקת
גיוס החרדים זה בלוף? המספרים שגרמו ללסת שלי להישמט | חיים רמון
לא תשיק יותר כוסיות של ערק בין דיבור של חול לפרשת השבוע, לא תטמון יותר את זרעי הנסים שהיא מחוללת מעל גלי האתר ולא תחתום את השידור בן השעתיים בחומוס וקובה מ"פינתי" באזור התעשייה תלפיות. חוץ מזה, שלומי כבר סגר את המסעדה. כשנודע לי על ירידת התוכנית הצטערתי.
למרות חשיבותה של התקשורת המקומית, בפרט בזמנים שבהם אפשר לדעת מה קורה בקוריאה הדרומית אבל אין מי שיטפל בזבל שנערם ברחוב ליד - היא הולכת ונעלמת. תקשורת מקומית היא הבמה לעיסוק בנושאים מקומיים ולהשמעת דעות של דמויות מקומיות, לא רק את הקבוצה הקבועה של המרואיינים בערוצים המסחריים.
למיטב ידיעתי, מדובר בתוכנית עם שיעורי האזנה לא רעים בכלל, שעושה עבודה של תקשורת ממש, וזה כשלעצמו הישג גדול מאוד בימים של תחושת תבוסתנות גואה וייאוש בקרב רבים מחברותיי וחבריי בתקשורת, בהם גם הלוחמניים ביותר. אני מבינה אותם.
פעם הייתי שקועה בתחקירים עד צוואר, כי הרגשתי שהם מזיזים משהו למישהו. התרשמתי מהאכפתיות ומהתנועה שנוצרה בעקבות בקשות תגובה ממשרדי ממשלה על עוולה כזו או אחרת שדורשת תיקון. הייתי עדה למאמצים לתקן ולחשש מפני ביקורת, אבל המאמץ הוחלף באדישות ובאדנות.
עורך ומגיש התוכנית, ידידי שוקי בן עמי, מזכיר לי שהמילה “תקשורת" - קומיוניקיישן - גזורה מ"קומיוניטי", כלומר קהילה. תקשורת יוצרת קהילה. ואיזו קהילה שהפרלמנט יצר! כמו ירושלים עצמה, כמעט כל אבן מאבני בניין “הפרלמנט הירושלמי" היא אבן של עצבות ושמחה יחד. זיכרונות של ערבי סדר קהילתיים ל־500 משתתפים, בהם נזקקים לצד משפחות מסודרות, שעליהם שמעו בתוכנית, כשבתפקיד המלצר “דאוד סיפורים" מדוכן התכשיטים בבניין העמודים.
מפגש עם נשים השוהות במקלט לנשים מוכות; איסוף מחשבים ישנים והשמשתם למען נזקקים; מסעות לדרום במטרה לשמח את יושבות ויושבי המקלטים; איסוף כיסאות גלגלים ישנים ושיפוצם ועוד פעולות. מי שלא ראו את הנהרה על פניו של ילד עיוור שמתנייד על כיסא גלגלים ממוחשב חדש, לא ראו שמחה מהי.
כמו בכל פרלמנט, נולדו בשורותיו ביטויים וכינויים שהפכו למטבעות לשון: שוקי בן עמי הוא “הצ'יף", על שום תפקידו ועל שם התקופה שבה בילה בשמורות אינדיאניות, שנים לאחר שעזב את העולם החרדי. עו"ד רותם ניר הוא “חברי המלומד". גיבור ישראל אורי אהרנפלד, מפדויי השבי של יום כיפור הוא “אבו אל־עאם" (אבי הדגל).
אהרנפלד הוא זה שקיפל את דגל ישראל במוצב המזח לאחר כיבושו על ידי המצרים במלחמת יום כיפור בתום קרב עקוב מדם. אבי עשור, מוזיקאי בחסד ומייסד חבורת הזמר של "יד לבנים" הפותחת את אירועי יום הזיכרון, הוא “הנשמה". רוני ומירי לוי הם הקמב"צים של לילות הסדר הפתוחים ועוד פרויקטים חברתיים נפלאים.
ויש כמובן עוד חברים חשובים: הפעיל החברתי הנמרץ סמי אלקלעי, איציק שכטר, שייסד את עמותת נצח יש"י (ראשי תיבות של “יחד שבטי ישראל"), על שם בנו ישי ז"ל שנפל בלבנון. אחד מעמודי התווך הוא דוד מונשיין - סופר, מתווך ומספר סיפורים ותיק ואהוב. הוותיקים שבהם כבר נשאי זיכרונות של אחרים.
בחבורה הזו ישבו ויושבים מספרים מיומנים: יהודה עצבה, עובד קדמי, נהג המונית יוסי משה, יועץ ראש העירייה עופר איובי ודני אביחיל למשל. אל מאפיית אביחיל שהיה מבעליה, מהמקומות הראשונים בארץ שהעסיקו בגאווה אנשים עם מוגבלויות, נהגה הבוהמה הירושלמית להגיע למשך שעות ארוכות. בין חמישי לשישי בלילה, בזמן שנאפו החלות, על שקי קמח, נערכה שירה בציבור. שם גם נאפו מעשים טובים בשקט.
האורחים התחלפו בהתאם לנושאים שעלו בתוכנית: הנשיא לשעבר רובי ריבלין, מפקדים מיתולוגיים כמו רס"ר מחנה שנלר מלכי מועלם ומפקד הקשר בירושלים דב שטרן, חבריו ומוקיריו של דוד ערק, שהיה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים, ועוד ועוד. לעתים 11 איש בתוכנית אחת באולפן ששטחו חמישה מטרים על חמישה ביום טוב. חגיגה.
אי אפשר לכתוב על הפרלמנט הירושלמי בלי לעבור באגף המנוחים: דודו “ראש העיר" קופרמן (“טדי קולק ראש העיר ביום, אבל העיר צריכה ראש עיר גם בלילה", נהג לומר), בעל המסגרייה שמוליק כהן, שכינויו היה כשם פרשת השבוע של בר המצווה שלו, “לָךְ לָךְ", אבל עם רמיזה ברורה להעדפתו לקמצים על פני תנועת צירה ועוד.
לשמוליק ראוי להקדיש את סיפור הצטרפותו. ביום ירושלים אחד, חיים בנאי ז"ל ושוקי בן עמי יבל"א צעדו לכיוון השוק העיראקי. “חם לי ואני עייף", אמר בנאי. “נעשה הגרלה. המפסיד לוקח את חברו על הגב במדרגות באבויויו", הציע בן עמי. כהן היה עד לשיחה מהצד. “אתה נראה כמו יתום", אמר לו בנאי. “אני שמוליק ואני באמת יתום", צחק כהן בפה מלא. “תצטרף אלינו", הציעו לו. וזהו.
לפרלמנט היה אומנם בית רדיופוני אחד ב־15 השנים האחרונות, אבל זרועותיו פרושות לרווחה גם מעבר לגבולותיה המוניציפליים של ירושלים. גבעת התחמושת ובית “יד לבנים" הם שניים מהמוקדים היקרים: מסיורים להכרת ירושלים ועד הרחבת מקום החניה.
ש"י עגנון כתב ב"ספר המדינה" על מדינה אחת: “מנהגה של מדינה זו, שאין עושים בה דבר, אלא אם כן דנים עליו תחילה... ואין דנים, אלא נואמים ודורשים. נאמו נאומים ודרשו הדרשה - רואים בני המדינה את עצמם כאילו כבר עשו מעשה, שכן הפה הוא הכוח, והכוח הוא הפה".
בפרלמנט הזה דיברו הרבה. זה טיבם של פרלמנטים. פרלמנט מ"פרלה" - לדבר, אבל כוחו היה גם במעשים. אני מאחלת לכולנו שימצא בית חדש, חם ואוהב ויוכל לזכות אותנו בעוד קצת טוב.