לכאורה, זו אמורה הייתה להיות המשימה הכי פשוטה במלחמה המסובכת הזאת: להסביר שאנחנו צודקים. איך אפשר להפנות חִצי שנאה לעם שבבוקר חג התנפלו עליו אלפי מרצחים, חלקם מסוממים, עם דם בעיניים, שחטו אזרחים חפים מפשע, אנסו, התעללו, שרפו, בזזו. מעולם לא היינו ראויים יותר להזדהות עולמית, להבנה לסולידריות.
שוב על הכוונת: פגיעה ישירה במרכז מסחרי בקרית שמונה
"ממילא הוא לא יודע אנגלית": בסביבת נתניהו בטוחים שבן גביר בדרך החוצה – ומתכוננים לעימות
והנה, שמונה חודשים בדיוק מטבח 7 באוקטובר, לצד המלחמה בטרור הרצחני בעזה, מוצאת את עצמה מדינת ישראל בקרב שוחות מתיש במלחמת ההסברה הבינלאומית. עצוב לי להודות שבניגוד מוחלט למלחמה בשטח, במלחמת ההסברה הזאת מול העולם ישראל לא באמת יכולה לנצח. ואף שמדובר כנראה בתבוסה ידועה מראש, אסור להרים ידיים. חייבים להתעקש ולהשיב אש אל מוקדי הירי כדי לנסות להרוויח נקודות בקרב האבוד.
החיילים במלחמת ההסברה האכזרית הזו הם אזרחים. ישראלים מרהיבים שמפעילים את הרשתות החברתיות שלהם והודפים נחילי אויב שמסתער בכמויות (למשל השחקן עידן אלתרמן, שמפיק סרטונים מעולים ומקוריים), חברות עסקיות שלא מסוגלות לעמוד מנגד לעוול שנעשה לנו, וגם עיתונאים כמובן. יש לי הזכות (והודות לאמא, המורה לאנגלית, גם השפה) להיות ביניהם.
וכך מצאתי את עצמי בחודשים האחרונים מצומצמת לתוך ריבוע על מסך בשלל מפגשי זום שערכתי עם מקביליי העיתונאים ברחבי העולם. מהר מאוד הבחנתי שאם ב־7 באוקטובר היינו לרגע המאמי העולמי, הרי שכעבור זמן קצר העולם חזר לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להעביר עלינו ביקורת ולהלקות אותנו באמצעות הפרחת המצאות ואז הפצתן.
בזמן שהלוחמים שלנו מסכנים את חייהם במסדרונות ובמנהרות בתי חולים שהפכו מגן אנושי למפלצות אדם, שמוקפות בחטופים שלנו, כל אירוע של פגיעה באוכלוסייה אזרחית (שבתוכה מסתתרים כנראה המחבלים הבאים) הופך לאור שסביבו מתקבצים הפרפרים הבינלאומיים, שיעשו הכל בשביל עוד תמונה, חלקית במקרה הטוב, או שקרית במקרה הרע. השקר מהיר, והאמת אטית, אבל אני מסרבת לוותר. מי שמפיץ עלינו שקרים, יקבל בחזרה את האמת לפרצוף.
השבוע קיבלתי פנייה מכובדת מעיתון גרמני מוביל להתראיין למאמר שכותרתו "מדוע ישראל מסרבת להקשיב לעולם?". התרעמתי בלבי העיתונאי והישראלי על הכותרת, אבל נעתרתי לבקשה. אם זה מה יש, נוציא מזה את המיטב. ניסיתי להסביר לכותב הסימפטי שהאירופים היקרים לא חיו יום אחד במציאות שבה ארון בגדים יכול לשמש מקלט אחרון לילדיהם לפני שיוצמד רובה אל ראשם, ולכן מוטב שאת העצות שלהם לניהול האירוע ישמרו לעצמם. השיחה התגלגלה גם לאנטישמיות ולשנאת יהודים, שהרי אלו לא שמורות רק לאסלאם. באירופה המנומסת, למיטב זיכרוני, לא מחנכים ילדים נוצרים לאהבת ילדים יהודים.
בסופו של הראיון, שבו חשתי כאבי בטן השמורים למרואיין שגורלו מופקד בידי המראיין (אני רגילה הרי להחזיק במושכות, לשאול שאלות ולא לספק תשובות) נחתה עליי שוב התובנה שטורדת את מנוחתי כבר שמונה חודשים. במשך שנים מדינת ישראל הזניחה את מערך ההסברה. הכל הודבק במסטיק, פרטאץ' של פלסטרים ואקמולים, חִצים מעץ אל מול טילים אטומיים שיורה עלינו העולם.
כשקמה הממשלה הנוכחית, מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו, לראשונה מאז שנות ה־70 (שמעון פרס היה השר האחרון), שרת הסברה. עוד לפני שגלית דיסטל אטבריאן נכנסה לתפקידה, כבר כיסחו לה כולם את הצורה. היא עצמה לא תרמה לאירוע עם קשקושי המדפסת, עד להתפטרותה הבלתי נמנעת. מה שנותר מהמשרד החשוב הזה הוא בעיקר חומר טוב לדאחקות ב"ארץ נהדרת".
מלחמת ההסברה של ישראל לא יכולה להמשיך להישען על אזרחים טובים, אנשי עסקים אכפתיים או עיתונאים. ההחלטה צריכה להתקבל (אתמול, שלשום, לפני עשורים) על ידי מקבלי ההחלטות בישראל: לבנות צבא הסברה לישראל לעוד עשרות שנים קדימה. לא להסתפק בסתימת חורים מיידיים, שלפעמים גורמת יותר נזק מתועלת. מקווה שהסברתי את עצמי.
מילים כדורבנות
המשפט הזכור ביותר מ"יומן מערכת סיני", הספר שאותו כתב משה דיין על חוויותיו כרמטכ"ל מבצע קדש, היה: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז". כמי שרואה בעצמה אחת שתמיד דוהרת, נזכרתי השבוע בציטוט של דיין, כששמעתי את דבריו של תא"ל עופר וינטר, שאותם השמיע במהלך אירוע לציון יום ירושלים בעיר אריאל.
"מי זה האויב הזה בכלל? מי זה חיזבאללה הזה בכלל?", נאם וינטר, "יש כמה פלסטינים מצ'וקמקים שקוראים לעצמם חמאס. אני לא מזלזל, אבל אפשר לפרק אותם. התפקיד הראשון של צה"ל זה לנצח, להוריד את האויב על הברכיים. הכל בראש וברוח. שאף אחד לא יבלבל לנו את השכל שאנחנו לא רוצים שלום. אנחנו עם השלום. אבל אני חושב שהאויב מפרש את השאיפה שלנו לשלום כחולשה. אתם יודעים שבמזרח התיכון אין ברירה – בשביל לעשות שלום אתה חייב להיות אריה. התפקיד של צה"ל זה לנצח ולהכריע את האויב".
וינטר, שנחשב ליוזם, להתקפי וליצירתי בקרב, קצין בעל ניסיון מבצעי עשיר בלחימה ברצועת עזה, התבשר לאחרונה על ידי הרמטכ"ל הרצי הלוי שלא יקודם, ולמעשה יסיים את תפקידו בצה"ל. מי שנחשב למפקד החטיבה ההתקפי והיוזם ביותר במבצע צוק איתן, פשט מדים בין השאר בגלל דברים שהקצין הצעיר אריק שרון היה עושה בשנות ה־50 לארוחת בוקר: פגישות עם פוליטיקאים (עם נפתלי בנט בתקופה שבה נחשב ל"ימין קיצוני", עד שעבר לעמוד בראש המחנה השני ו"נורמל") ופגיעה מסיבית באויב כדי להגן על שלום לוחמיו (ב"יום שישי השחור" שבו בין השאר נחטף הדר גולדין).
וינטר כבר לא לובש מדים גם בגלל הדבר הזה שלוחשים בשקט, כי לא נעים: העובדה שהוא חובש כיפה. במבצע צוק איתן, כשווינטר הפיץ מכתב לפקודיו בגבעתי שבו השתמש בפסוקים ממלחמתו של דוד בגוליית, פרצה סערה תקשורתית ובעקבותיה זעקות שבר בציבור הליברלי שטען נחרצות כי וינטר מנהל מלחמה דתית. גם בצה"ל אוהבים בדרך כלל את הקצינים הדתיים ואת מי שמזוהים כימניים בתפקידי מ"פ, מג"ד או מקסימום מח"ט. כלומר, בשטח. הרבה פחות סביב שולחן המטכ"ל. אוי, אמרתי את זה בקול רם?
וכך, האיש שמוצא את עצמו נואם באריאל על חמאס, במקום לפרק לו את הצורה בעזה, הוא אחד שאומנם חטא בפגישה עם פוליטיקאי, אבל לפחות אומר את מה שיושב לו על הלב, ולא רק מהנהן בכניעה כמו כמה מאלופי הצבא. וינטר מבטא את מה שרבים מאזרחי ישראל חושבים, ובוודאי את מה שמצופה מהמפקדים הבכירים ביותר בצה"ל.
"ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוהי מערכות ישראל", כתב אז וינטר ללוחמיו, ואז פנה אליהם בתפילה משותפת: "אני נושא עיניי לשמיים וקורא עמכם, שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, כי ה' אלוהיכם ההולך לכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן".
הוא, שהשתמש בפסוקים כדי לתווך לפקודיו את הנולד שראה, לא ימשיך במערכת. ההפסד כולו שלנו.
חכם בלילה
כטכנופובית מתקדמת ומדופלמת אני עובדת על השלמת פערים. מתפתחים בחיים. בקיצור, מהשבוע מקיף את זרועי שעון חכם. מטרתו היא אחת: להניח את הטלפון בתיק ולהיזכר מחדש בימים שבהם היו לי שתי ידיים מתפקדות, מבלי שאחת מהן דבוקה למכשיר. השעון ואני עוד בשלב הגישושים ההדדיים. מפתחים יחסים, לומדים להכיר, ובינתיים אני עסוקה שעות בלסנכרן אפליקציות מהנייד (שעוד דבוק לי ליד) ולהיתקף בחרדה נוספת – שגם הבטרייה של השעון תתרוקן, ואיפה לכל הרוחות המטען?
עוד לא באמת התרגלתי לרטט המוזר שאוחז ביד שמאל שלי, ולצלילים שעולים ממנה. אני כן שואבת עונג מכל החיזוקים החיוביים – מדידת הצעדים וקומפלימנטים שהגעתי ליעד (איך? כבר בעשר בבוקר?!). החכם החדש שלי מודד גם את איכות שנתי בלילות. כה רומנטי. חבל רק שמאז שהוא אוחז בידי ולא מרפה, אני לא מצליחה לישון רק מהצורך להרשים אותו. אוקיי, הבנתי את הקטע, בעיקר אחלה פוזה. יאללה, מתי יוצאים עגילים חכמים?