האם השופטים מנחם רניאל וחאלד כבוב שמעו שיש כאן מלחמה?

יוצא לכם לשמוע מדי פעם על מעסיקים שעושים חיים קשים לעובדים שלהם שטוחנים מילואים? יוצא לכם לקרוא על גופים ציבוריים שמגלים אטימות ביחסם אל מי שהיו מוכנים לעזוב הכל ולהילחם עבור כולנו? ובכן, מה תגידו על לוחמי מילואים שנדרשים לשכנע שופט בכיר בבית המשפט המחוזי שיואיל בטובו לדחות דיון, בזמן שהם נלחמים בבית החולים שיפא בעזה?

התרחיש שכל המזרח התיכון חושש ממנו: האזהרה החמורה של ארה"ב לישראל
בין הסורגים: מה קורה במתקן בו מוחזקים מחבלי חמאס?

מה תגידו על בית משפט שמכריח אזרח לנהל דיון קריטי על תביעת מיליונים בלי ייצוג משפטי, רק מפני שהפרקליטים שלו נמצאים בחזית ולא יכולים להגיע? מה תגידו כשבית המשפט העליון - במקום לדפוק על השולחן ולהכריז שבמדינת ישראל משרתי המילואים הם מגש הכסף ושהוא לא ייתן לפגוע בהם - מסרב גם הוא להושיט יד?

הנה לכם גלגולו של תיק משפטי ושל משרד עורכי דין אחד, שבראש מורם, בגאווה, מתוך תחושת שליחות גדולה, משלם מחיר כבד מאוד על המלחמה: שבעה מתוך 11 עורכי הדין במשרד הזה עלו על מדים רגע אחרי הטבח בשמחת תורה. הממעיט שבהם סגר עד כה 140 ימי מילואים. המרבה - 240. חמישה מהם עדיין מגויסים. שבעה קצינים בדרגת רב־סרן משרתים במשרד הזה, עם נציגות בשלדג, בדובדבן, ביחידת מודיעין מיוחדת וביחידות חי"ר אחרות. שתי עורכות דין, העובדות במשרד, נשואות גם הן לקציני מילואים.

כמה חודשים לתוך המערכה, הבינו עורכי הדין אוהד שלם ויעקב כרם, בעלי המשרד, שיתקשו להמשיך לנהל אותו כמקודם. כדי לא לפגוע בלקוחותיהם, החלו להעביר את התיקים שלהם למשרדים מתפקדים יותר ומשרתים פחות, של קולגות. בשלב מסוים, בלית ברירה, כשההוצאות עלו על ההכנסות, נאלצו להתחיל להוציא עובדים לחל"ת ולהשבית כמעט לגמרי את הפעילות. שני עורכי דין נותרו כדי לתחזק את המשרד, והם חולקים ביניהם משרה וחצי.

השבוע סיפר לי עו"ד שלם, בכאב, שאין לו עדיין שום יכולת להעריך כמה זמן ייקח לשקם את הנזקים ביום שאחרי, וכמה כסף תעלה המלחמה הזו למשרד, בתיקים שאיבד, ובלקוחות שנאלץ להעביר למשרדים אחרים. אלא שזה לגמרי לא הסיפור מבחינתו.

החקירה הנגדית שלא הייתה

ענייננו מתמקד בתיק שמתנהל באולמו של השופט המחוזי הבכיר בחיפה ד"ר מנחם רניאל, תיק שבו מייצג משרדו של עו"ד שלם את אלי רביב, איש עסקים מתחום הטקסטיל, שבתחילת 2022 תבע שתי חברות על סך 9 מיליון שקל. לא חשוב להרחיב כאן בעניינה של התביעה, גם לא חשוב מי מהצדדים יזכה בה בסופו של יום. לא זה הסיפור.

אם עורכי הדין שבמילואים היו מייצגים את הנתבעים, היה מקום למחשבה שמא יש להם עניין למרוח את ההליך שנכפה על לקוחותיהם. אלא שבמקרה שלפנינו, אלי רביב, המיוצג על ידי עורכי הדין שגויסו, הוא שהגיש את התביעה. הוא התובע. הוא שחושב שמגיע לו פיצוי. הוא שהיה אמור להיות הראשון שיש לו עניין לזרז הליכים, כדי לקבל את מה שלטענתו מגיע לו. כל זה, אלמלא היינו בעיצומה של מלחמה.

כך או כך, השופט רניאל קרא את בקשת הדחייה, הסכים לבטל שני דיונים והתעקש להשאיר על כנו את הדיון שנקבע ל־28 במרץ. שלושה ימים לפני הדיון הזה, כשעו"ד שלם נמצא עם כוחותינו בשיפא, וכשהוא ועמיתיו מבינים שהלקוח שלהם הולך לשלם מחיר כבד על שירות המילואים שלהם, הודיעו בלית ברירה לבית המשפט שהם מבקשים לשחרר אותם מהייצוג של רביב, כדי שזה יוכל למצוא לעצמו עורך דין אחר, עם פחות ימי מילואים. השופט רניאל, שקיבל את הבקשה, החליט להכריע בה רק אחרי הדיון ולקיים אותו בלעדיהם.

כשרביב הבין שהשופט רניאל מצפה ממנו להתייצב לדיון החשוב בלי ייצוג, הוא הודיע לבית המשפט שהוא מפטר את עורכי הדין ומבקש זמן כדי לחפש לעצמו חדשים. "ההליך שלי נפגע בגלל המלחמה, ועורך הדין שלי אוהד שלם, בעזה ברגעים אלה", כתב לשופט, בכתב ידו, על נייר שורות. "משהתקבלה החלטת השופט שמחייבת את עורכי הדין שלי להיות נוכחים בדיונים מחר ובעוד שבוע, בעוד הם בעזה בשירות מילואים, לא נותר לי אלא לחפש עורכי דין אחרים". רביב ביקש מהשופט לדחות את הדיון, אבל למרבה ההלם והתדהמה, רניאל סירב. "זאת הייתה החלטה שלך לפטר את עורכי הדין שלך", הסביר לו השופט. ומבחינתי, אתה יכול לייצג את עצמך לבדך".

"אני לא רציתי בכלל לפטר את עורכי הדין שלי, הם בצבא, בצו 8, ואני חושב שכבוד השופט היה צריך להתחשב", התחנן התובע, איש עם בעיות בריאות קשות. השופט רניאל הסביר לו שאם עורך הדין שלו נמצא בעזה, הוא היה יכול לשלוח מישהו אחר ממשרדו. אלא, שחלקם, כזכור, משרתים בעצמם במילואים, וחלקם הוצאו לחל"ת בצוק העתים. רניאל היה נחוש להמשיך את התיק, עם עורכי הדין או בלעדיהם, ובהתאם לכך החל להעלות בזה אחר זה את עדי הנתבעים, יריביו של רביב, להעיד. רביב, לפחות לפי הנוהל, אמור היה לזכות באפשרות לחקור אותם בחקירה נגדית, אלא שהוא איננו עורך דין, ומשפטים זה לא התחום שלו. וכך, אל מול עיניו הנדהמות, עלו העדים על הדוכן, האחד אחרי השני, כשאין בנמצא עורך דין שיחקור אותם בחקירה נגדית.

"אם אתה רוצה לשאול אותו (את העד – ק"ל) שאלות בחקירה נגדית, זה הזמן", הציע השופט רניאל בנדיבות לרביב. "אני שוב חוזר על עצמי", השיב רביב, "אני לא מסוגל לייצג את עצמי". "אתה כן מסוגל", ענה לו השופט. "אתה יכול. אולי אתה לא מספיק מומחה, אבל אתה כמובן לא מייצג את עצמך, אלא אתה עצמך. ואם אתה רוצה לשאול שאלות בחקירה נגדית, אתה מוזמן. אם אתה לא רוצה, זה גם כן בסדר". "אם תאפשר לי למצוא עורכי דין ראויים, אני...", התחיל רביב להסביר, אבל רניאל לא התכוון לוותר.

"לא אדוני, אנחנו לא נמתין עד שתמצא עורכי דין ראויים. התיק קבוע לשמיעת ראיות, אתה ידעת את זה, מזה זמן. טוב, אני מבין שאתה, אין לך שאלות בחקירה נגדית, נכון? אוקיי, בסדר, תודה. תודה רבה לך". כך נמשכה שעות הפסאדה הזו, של הליך משפטי תקין. "עורכי הדין שלי בצבא מסיבות ביטחוניות, ששומרות כאן על כולנו", ניסה שוב רביב, בהמשך, לשכנע את השופט, אך לשווא. "טוב, אוקיי, אתה לא רוצה לשאול, לא צריך". רביב הוא שבחר לפטר את עורכי הדין שלו, הסביר אחר כך רניאל, במפגן מרהיב של אטימות, "ואין לו להלין אלא על עצמו".

"קול קרא והלכנו"

המום מהאירועים, ניסה רביב להציל את התיק. הוא שב וכתב לשופט רניאל שהוא מתקשה למצוא עורך דין שייכנס להליך בשלב הזה, והוא מבקש לאפשר לו לזמן שוב את ארבעת העדים שכבר העידו מטעם הצד השני, כדי שעורכי הדין שייצגו אותו עד לא מכבר, יוכלו לחקור אותם מאוחר יותר בחקירה נגדית. "אדגיש שוב שעורכי דיני פוטרו כי היו במילואים עד לימים האחרונים או בחל"ת, ואי־יכולתם להתייצב בבית המשפט גרמה לי לפיטורם, כי השופט חייב את נוכחותם", הזכיר. "עו"ד אוהד שלם, שאיתו חתמתי על הסכם הייצוג, היה במילואים עד העת הזו". רניאל קרא את הבקשה ומיהר לדחות אותה.

בסיוע עורכי דינו לשעבר, שאחד מהם התנדב לעזור אחרי שהוצא עוד קודם לכן לחל"ת ועזב את המשרד, הגיש רביב בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה שלא לאפשר לו לזמן שוב את העדים. את הבקשה הזו, ראוי לו, לכל אזרח ישראלי, לקרוא, בלי קשר לטיעונים המשפטיים שהוצגו בה.

עו"ד אוהד שלם ועו"ד יעקב כרם, בעלי המשרד, שניהם אנשי מילואים ביחידות מיוחדות, פתחו את הבקשה מבית המשפט העליון בפרפרזה על חנה סנש. "קול קרא והלכנו, הלכנו כי קרא הקול", כתבו בכותרת. "במקרה וקריאתו של הדגל מעמידה אותנו בקונפליקט בין שליחותנו ונאמנותנו כלפי הדגל, ובין נאמנותנו ושליחותנו כלפי לקוחותינו־שולחינו, הנאמנות לדגל תגבר", הבהירו למי שהיה צריך.

"במקרה וקריאתו של הדגל תעמיד אותנו בקונפליקט בין שליחותנו ונאמנותנו כקצינים בצבא הגנה לישראל, לבין תפקידנו כקציני בית המשפט, הנאמנות לדגל תגבר. במקרה וקריאתו של הדגל תעמיד אותנו בקונפליקט בין שליחותנו ונאמנותנו לעם ולמדינה, לבין שליחותנו ונאמנותנו עבור משרדנו, משפחתנו, חברינו, או חיינו, הנאמנות לדגל תגבר. כך מורה לנו צו מצפוננו... וקריאת הדגל אכן הגיעה. למשמע קריאה זו התייצבנו. התייצבנו מבלי להסס לרגע ומבלי להביט לאחור, והותרנו מאחורינו משפחות, חברים, פרנסה, משרד ולקוחות שסמכו עלינו. התייצבנו לדגל תוך אמונה אמיתית בצדקת הדרך ובכך שהמדינה, והרשות השופטת בתוכה, תדאג לכך שהתייצבותנו לא תהיה בעוכרנו".

אם רביב ועורכי דינו חשבו שבית המשפט העליון יבין יותר מבית המשפט המחוזי את גודל השעה, נפל התיק אצל השופט חאלד כבוב, וזה לימד אותם להנמיך ציפיות. בתחילה אומנם המליץ כבוב לשופט המחוזי רניאל לשקול שוב את החלטתו, המלצה בלתי מחייבת בלבד. אחר כך, כשגם זה לא עזר, טרק גם הוא את הדלת בפני עורכי הדין משרתי המילואים.

אפשר גם אחרת

ולפני סיום, מילה טובה למי שמגיע לה. בימים כתיקונם אולי לא היינו צריכים להזכיר את הסיפור הזה, משום שהוא היה אמור לשקף את הנורמה הברורה מאליה, אבל על רקע סיפורו של השופט ד"ר מנחם רניאל, כדאי להזכיר שיש גם אחרים.

שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים מרים אילני קיבלה גם היא בקשה דומה לדחיית דיונים, מצדם של עורכי הדין שהתגייסו להגן על המולדת. בלי להתפלמס ובלי להתחכם, ואף על פי שנציגי הצד השני התנגדו לכך, חתכה השופטת באופן חד וברור.

"מתוך הערכה רבה והוקרה עמוקה למשרתי המילואים שעושים עבודת קודש, ועל מנת שחלילה לא תיפגע פרנסתם עקב שירות המילואים, אני רואה חובה להיעתר לבקשה". תודה לך, השופטת אילני.