בשבועיים האחרונים הגבירה הזרוע הצבאית של חיזבאללה את המתקפות שלה לאורך גבולנו הצפוני. כלי הטיס התוקפים שלהם מדויקים יותר, האש צפופה יותר, והיה להם גם מזל. טילים שהם שיגרו הציתו שדות בקרבת הגבול. מי לא ראה את הלהבות העצומות מלחכות השבוע את בתי היישובים בהרי נפתלי ומאיימות לכלותם.
קרב התנהל עשרות מטרים מבתיהם - רכזי הביטחון בעוטף לא עודכנו
התרחיש שכל המזרח התיכון חושש ממנו: האזהרה החמורה של ארה"ב לישראל
אם זה מנחם מישהו, המצב בצדה השני של הגדר קשה הרבה יותר. כ־200 אלף תושבים לבנונים ברחו מבתיהם, וקול מחאתם כלפי חיזבאללה גבוה מאוד, אף אם אינו מגיע אלינו. היקף ההרס שגרם להם צה"ל רב שבעתיים. בלבנון אין מס רכוש, ואין מי שישלם פיצוי. אין בכך כדי לזרז את חסן נסראללה לסיים את המלחמה. כבר בראשיתה הוא הכריז כי מלחמתו נועדה לסייע לחמאס, והוא יניח לנשק רק אחרי שהמערכה בעזה תסתיים. הוא אינו צריך מלחמה רחבה ולא רוצה בה. על כן אנשיו מקפידים לשמר את הלחימה בקרבת הגבול וחורגים מכך רק לעתים רחוקות, לרוב בתגובה לתקיפה ישראלית עמוקה או כזו שגבתה מהם מחיר יקר. ההסלמה של השבועיים האחרונים היא יוצאת דופן. נסראללה יודע כי הימים הללו קריטיים למו"מ ברצועת עזה, ומגביר את הלחץ על ישראל כדי לשכנעה לרצות בהסכם. הוא הצהיר כי הפסקת הלחימה בעזה תביא גם אותו לנצור את האש.
השבוע נכרכו זה בזה המשבר בלבנון עם מותו של דוד לוי. בפברואר 2000, בעודנו שקועים שם, עשה לנו חיזבאללה מה שהוא עושה עכשיו. הקיז את דמנו והוציא מדעתה את מערכת הביטחון. לוי, אז שר החוץ, עמד על דוכן הכנסת ושיגר מסר לביירות. "אם קריית שמונה תבער, אדמת לבנון תבער", הוא קרא, ואז הוסיף את המילים שבגינן נזכר אותו נאום: "דם מול דם, נפש מול נפש, ילד מול ילד".
אז הנה, דוד לוי הלך לעולמו, קריית שמונה בערה, ואדמת לבנון אינו בוערת. חיזבאללה אותה חיזבאללה, והאיומים אותם איומים. שלשום פקד ראש הממשלה בנימין נתניהו את קריית שמונה, ובתום ביקורו אמר כי ישראל ערוכה לפעולה מאוד עצימה בצפון. יממה לפני כן התראיין בגלי צה"ל השר איתמר בן גביר והביע משאלה. "הייתי מאוד מאוד רוצה שכל הטיפול בצפון יעבור אליי", אמר, "אם היו נותנים לי את האחריות על הטייסות, על המטוסים, על הטילים, על כל מה שקורה בצפון, תאמין לי – חיזבאללה היה לומד איך מדינת ישראל מגיבה". שעה אחריו התראיין ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, ואמר כי ישראל יודעת היכן נסראללה, ואם נרצה, נוכל להוריד אותו, כך במילותיו. שר התרבות מיקי זוהר קרא בישיבת הממשלה שלשום לצאת למתקפה עוצמתית יזומה, שתשבית את יכולות חיזבאללה וגם תסיר את איום הגרעין האיראני. כלומר, אם הבנתי נכון, זוהר קרא לישראל לתקוף באיראן.
אכן מילים חזקות, אבל חובה להודות באמת. לצה"ל אין יכולת מספקת לתקוף באיראן, ודאי לא היום, אחרי שמונה חודשי מלחמה ברצועה. ספק אם יש לו יכולת למלחמה רחבה גם בלבנון. כלומר, לפתוח במלחמה ודאי אפשר. לנצח בה – קצת פחות. או נגיד זאת כך: מי שלא מצליח להכניע את חמאס במשך שמונה חודשים, כיצד ינצח את חיזבאללה, וכיצד יתקוף באיראן. איך ישראל, במצבה, מסוגלת לצאת למלחמה נגד אויב מר מחמאס, עוד לפני שסיימה את משימותיה בעזה? עם הצבא השחוק, מספר החיילים המוגבל, המוטיבציה הירודה של החברה הישראלית, והמיתון שהולך ומחריף. ועוד לא דיברנו על היחסים הצוננים בין ירושלים לבית הלבן, ועל עוד כמה מניעות שהשתיקה יפה להם.
האיומים הללו, שחוזרים כבר 25 שנים ויותר, הם מילים ריקות. אנחנו מדברים הרבה ועושים פחות. וכאשר רק מדברים, התמונה המתקבלת בצד השני היא חולשה. נסראללה יודע שאיננו בשיאנו. גם עלי חמנאי יודע. יחיה סנוואר קרא את החולשות הללו היטב. על כן ניצל אותן לצרכיו באותה שבת.
הלקח לא נלמד
אם צה"ל היה יכול להבעיר את לבנון כולה, או לכבוש את ביירות, או להחריבה, הוא היה עושה זאת כבר בתחילת המלחמה. אם לא עשה כן, ייתכן שאינו יכול, או שאין לכך הצדקה. ואם אינו יכול, או לא רוצה - מוטב לשתוק. כמה אפשר לצעוק: זאב־זאב. הרי האויב מבחין היטב בהיסוסים ובמחלוקות, ומבין כי אחרי כל השנים הללו, אם יכולנו, היינו מממשים את האיומים. ומאחר שלא מימשנו, כנראה איננו יכולים.
ההצהרות הללו מדאיגות. הן מגלות כי מנהיגינו לא למדו את לקחי 7 באוקטובר. באותה שבת התגלה כי ישראל איננה כה חזקה כפי שסיפרו לנו קברניטיה. היא קרסה בתוך שעות מול אוגדה של לוחמים בלתי מיומנים בדרום, ונתפסה בלתי מוכנה גם בצפון. מזל גדול היה לנו שנסראללה לא שלח את אנשיו לשטח ישראל, כי אז היה כובש את הגליל. שכחנו כי ללא התמיכה האמריקאית, ובמיוחד הרכבת האווירית של נשק ותחמושת, היינו בסכנה קיומית.
ההבטחה לציבור כי אפשר להחריב את לבנון ולצאת מזה בשלום, איננה האשליה היחידה היוצאת מפי מנהיגינו בימים אלה. יש הצהרות אומללות ממנה. למשל, ההבטחה לשחרר את החטופים באמצעות לחץ צבאי. הנה, שמונה חודשים מפרוץ המלחמה, וצה"ל למרות המאמץ הכבד הרג יותר חטופים בטעות מכפי ששחרר. ועוד בשורות קשות לפנינו בעניין הזה, וגם צער ויגון.
עוד מסוף נובמבר 2023 לא הצליח הלחץ הצבאי לאלץ את סנוואר להתכופף או לוותר. גם לפני כן, שוחררו החטופים בעסקה לא בגלל הלחץ הצבאי, אלא כי כך רצה סנוואר. החזקתם של ילדים, נשים ופעוטות לא הועילה לו, ולעומת זאת שחרורם המתוקשר יום אחר יום סייע לו בזירה הבינלאומית בבניית תדמית המיטיב. היא אפשרה לו להתפנות לשלב הבא, שבו יהפוך את רצועת עזה לקורבן, ואת ישראל לתוקף.
אשליה נוספת שמפזרת ההנהגה היא הסיכוי לניצחון מוחלט. ניצחון ספק אם נזכה לראות, כי הפסדנו כבר באותה שבת. ניצחון מוחלט – ספק כפליים. כל מה שנעשה עכשיו הוא הקטנה של עוצמת המפלה. קיזוז נזקים. לא רק בהרוגים הפסדנו. גם בעומק ההשפלה והחרפה. סנוואר, לעומתנו, רשם שורת הישגים. גם אם ימות בקרוב – הוא עדיין יצא עם חופן ניצחונות. מי לפניו טמן לנו מפלה צבאית כזו? מי סיבך אותנו במתיחות עם אמריקה ופילג ככה את החברה הישראלית? מי פינה תושבים בשתי רצועות גבול גם יחד? איזה מנהיג ערבי לפניו חיבל בתהליך שלום שהלך ונרקם עם מדינה ערבית? מי הביא את הסוגיה הפלסטינית למרכז השולחן בן לילה, ומי חשף כי יכולותינו הצבאיות מוגבלות, ואיננו בנויים למלחמה כה ארוכה בלי תלות באמריקאים? וזה בלי שדיברנו על החללים ועל החטופים, שידנו קצרה מלהשיב. אין זה אומר כי אין ביכולתנו לשקם את מצבנו ולרכוש יתרון על חמאס. אבל זה איננו ניצחון מוחלט.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]
הסרטון בכתבה פורסם לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]