"מאמי תכתוב לך ביומן, עוד ארבעה חודשים יש לנו לילה זוגי", אמרתי לחסון. החלטתי ממש אחרי הלידה ואחרי שינוי המציאות בשבעה באוקטובר, שחייבים לנעוץ משהו אופטימי ומאוורר נפש ביומן.

באונר"א טוענים כי בהפצצה על נוסיראת נהרגו גם נשים וילדים: "נרמלנו את הזוועה"
הקמפיין של ש"ס מאותת: דרעי בדרך לפירוק השותפות עם נתניהו | אנה ברסקי

תכלס, לא ידעתי אם זה באמת ייצא אל הפועל. שריינתי בייביסיטר, דקלמתי תפילת המוציא (מוציא התוכניות לפועל) והתפללתי לאלוהי השגרה והשפיות. היו לא מעט קולות רקע שאמרו לי למה לא לעשות זאת ("מי משאיר שלושה ילדים מתוכם תינוק בן ארבעה חודשים ללילה עם בייביסיטר", "איזו מן אמא אני", "מה יקרה אם אחד מהם לא ירגיש טוב", מה יקרה אם יהיה בכי בלתי פוסק") והכל לווה כמתבקש בסימפוניה פולנית של "אוי, אוי, אוי".

ואז כמזור לרגש האשם וכפתרון לנקר שלא חדל לנקר במוחי החלטתי פשוט שדי. שאני חייבת זאת לעצמי אחרי שלוש לידות, אחרי ג'ינגול בין שלושה ילדים, אחרי שגרה יומיומית בה אני שמה את רצונותיי בצד ומקיימת אותם אחרונים. הבנתי שכדי לשמור על שפיותי אני צריכה עוגנים בחיי היום יום שלי. נקודות יציאה שיתנו לי אוויר לנשימה, של כיול מחדש, של הבנה מה הכי נכון לי.

הבנתי שכדי לשמור על זוגיות בריאה צריך להסביר לילדים שההורים צריכים זמן של ביחד, של חיבוקים, נשיקות ודיבורים (ותודה למדריכת ההורים שהביאה אותנו עד הלום). הבנתי שאני הולכת על זה ומשאירה את אינפוזיית החרדות בצד. אני בטוח אדע מתי להזריק לעצמי כשארגיש צורך.

הרבה פעמים לאורך חיי הבוגרים חטאתי בחטא ה"מה יגידו", וזה נגע לכל תחום בחיי. לעבודה (מה יגידו שהחלטתי דאז בתחילת הליך הגירושים לפני אי אלו שנים להיות מדריכת חדר כושר ואימונים אישיים), זה נגע גם לחינוך (מה יגידו כשהסברתי לעילי בגיל שלוש מה הוא דגל הגאווה ומשמעותה של אהבה בכל הגוונים והצורות) ומה יגידו על ההחלטות הזוגיות שלי (כן, החלטתי בגיל 31 להתגרש עם תינוק ובית חדש מהניילונים שרק קנינו).

עם הזמן החלטתי שמספיק. שלאנשים קרובים יותר או פחות יהיה תמיד מה להגיד. תמיד תהיה דעה שנזרקת לאוויר, גם אם אף אחד לא ביקש אותה, תמיד תהיה איזו אמירה עמומה, המבטאת את הפחדים של הכלל, לא בהכרח את שלי. ואנשים פשוט צריכים להוציא החוצה, כדי שדעתם החשובה תישמע.

ובחזרה לאותן שבע עשרה שעות שמיימיות שהיינו רק אנחנו. לילה בתל אביב וחגגנו לחסון יום הולדת.

מהרגע שהבייביסיטר דפקה בדלת חשתי מרחפת. מהשניה שהתנענו את האוטו חשתי שאנו בדרך למלדיביים.

יש משהו בשחרור שליטה, שהוא המפתח לחופש עצמו. משהו בידיעה שהילדים שלנו נמצאים בידיים הכי טובות שיש ואנו סופסוף יכולים לדבר שיחה רציפה, ארוכה ואיכותית. 

משהו במבט בעיניים הוא שונה, משהו במגע בידיים הוא אחר. אפשר לפזר את השיער, בלי חשש שייכנס לפה של הילדים, אפשר להתלבש יפה בלי לחשוש מפליטה, אפשר להתפשט כי סתם בא לנו ולא כי התלכלכנו מקקי גב. אפשר לצחוק בקול רם ולשתות אלכוהול בלי לחשוש מהכאב ראש של הקימה בלילה. ומעל לכל - אפשר להיזכר איך היינו אנחנו לפני, ולדעת כמה אנחנו טובים ביחד אחרי.