מכונת הרעל הביביסטית מתפרעת בימים האחרונים על הראש של בני גנץ. הוא כבר רגיל. מדובר ברוטינה קבועה שאותה עבר, עובר ויעבור כל ביש־גדא שאי־פעם נעתר להפצרותיו של בנימין נתניהו ונחלץ לסוג של שיתוף פעולה איתו.
נועה ארגמני חשפה לראשונה: הייתי חזקה אבל זה הדיווח ששבר אותי
מחלצים את החטופים תחת אש כבדה: תיעוד מטורף ממצלמות לוחמי הימ"מ
תעברו על הרשימה, היא מגוונת: דוד לוי, יצחק מרדכי, משה כחלון, גדעון סער, ציפי לבני ויאיר לפיד (ממשלת 2013), אהוד ברק, בני גנץ (ממשלת הרוטציה מנוחתה עדן), אבי גבאי, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ורבים רבים נוספים. בעלי הברית היחידים שמחזיקים מעמד אצל נתניהו הם החרדים.
זה בגלל שהוא מכר להם את קופת המדינה. כרגע, יש לו ברית אד־הוק גם עם החרד"לים (סמוטריץ') והכהניסטים (בן גביר). כדי לשרוד הוא מוכן למכור את נשמתו לכל המרבה במחיר. גם, ובעיקר, כשזה על חשבון ביטחון המדינה.
הפעם זה התחיל בדיוק איך שהתחילה הפעם הקודמת. כמו תמיד, בתחנונים. כמו שעמד בזמנו וניסה לשכנע את גנץ להפר את הבטחתו לבוחריו ולהקים איתו ממשלה כדי למגר את הקורונה, וכמו שהבטיח לו "בלי טריקים ובלי שטיקים", כך גם הפעם. התירוץ היה המלחמה.
"פיקוח נפש", צעק אריה דרעי בכל אותו היום, 11 באוקטובר, שבו ישבו הוא ונתניהו על הראש, הלב והמצפון של גנץ וגדי איזנקוט, במאמץ לרתום אותם להצלת המדינה. נתניהו היה בתוך התקף חרדה. הוא הביט על שותפיו בממשלת הבלהות וידע שמדובר בגיהינום.
מיד עם החתימה על ההסכם הקואליציוני, הורדו גנץ ואיזנקוט ל"בור" בקריה כדי לסייע לנתניהו להדוף הצעה מבצעית (שהובאה בתמיכת הרמטכ"ל "התבוסתן" הלוי ושר הביטחון גלנט) למכת מנע עוצמתית על חיזבאללה בלבנון.
זמן קצר אחר כך, הם החלו להפר את ההסכם הקואליציוני. הוחלט לא לבצע מינוי בכירים שלא בקונצנזוס? אז הוחלט. בן גביר מדיח את נציבת שב"ס וממנה בובה מטעמו. מה שמדהים כאן, זה שאף אחד כבר לא מופתע כשנתניהו מפר הסכמים מיד לאחר חתימתם. אני מעריך שאם אי־פעם הוא יקיים הסכם, תהיה כאן הפתעה אסטרטגית.
הפרות ההסכם היו רק הפרומו להפעלתה המחודשת של מכונת הרעל נגד גנץ, בעודו יושב בממשלה. ואחר כך גם נגד איזנקוט, כי בחוצפתו הפך לאב שכול ולדמות פופולרית. את מסכת הטינופים מוביל עכשיו ראש הזרוע הצבאית של מכונת הרעל, הגולה במיאמי.
בשלב מסוים הם זיהו שה"ניצחון המוחלט" מבושש להגיע (איך יגיע, אם מדובר בספין מומצא לחלוטין). נדרשה בדחיפות מטרת דמות שאפשר יהיה להאשים. נו, ברור שזה גנץ. זה תפור עליו. לו רק גנץ לא היה שם, ביבי היה נותן את הפקודה וצה"ל היה מנצח.
עכשיו, כשגנץ ואיזנקוט פורשים, הביביזם מתהפך שוב. סלטה רביעית בתוך זמן קצר: למה אתה נוטש באמצע מלחמה? הם זועקים בדמעות תנין. "מפקדים לא בורחים בזמן מלחמה", לשון ציוץ שהעלה אתמול הרש"ר (רב־שופר) ינון מגל. באמת? אז למה באותו הזמן אתם דוחקים במפקד העליון של הצבא, הרצי הלוי, להתפטר?
תחליטו, אנחנו באמצע מלחמה או בצד? אפשר לעזוב, או אי אפשר? מתי מותר לטנף את צה"ל ואת קציניו, להפיל עליהם את כל האשמה, ומתי אסור? גנץ הוא בוגד או מושיע? סוכן אמריקאי או פטריוט ישראלי?
האמת פשוטה וכל מי שמכיר את גנץ ואיזנקוט יודע אותה. הסיבה היחידה שהכניסה אותם לממשלת הבלהות של נתניהו ובן גביר הייתה פטריוטיות - פשוטה, צרופה ובסיסית. קטונתי מלקבוע אם הייתה זו שגיאה או לא. פוליטית, יש מצב שיאיר לפיד צדק והיה צריך להתנות את הכניסה בהוצאתם של שני הפירומנים, בן גביר וסמוטריץ'.
אבל גנץ ואיזנקוט לא חשבו ב־7 באוקטובר על פוליטיקה. כל אחד מהם בילה 40 שנה על מדים. הם הבינו מה קרה ב־7 באוקטובר ורק היציאה מהמטחנה הזו עניינה אותם. כן, יש מצב שהם עשו את המעשה המטופש ביותר שפוליטיקאי יעשה בנסיבות הללו. ויכול להיות שהם "הצילו" את נתניהו בכך שסיפקו לו אוויר לנשימה. זמן קצר אחר כך הוא זרק אותם לכלבים. האם הם מתחרטים? אני חושב שלא. הם היו עושים את זה שוב.
ירון אברהם פרסם לפני כמה שבועות את אחד משמונה המסמכים שכתב איזנקוט לקבינט המלחמה מאז הצטרף עם גנץ לשורותיו. איזנקוט מזועזע מהדלפת המסמך הזה עד היום. מי שמכיר את האיש יודע שזו אינה דרכו. כך או אחרת, המסמך הזה הספיק להגיע כבר ללא מעט ידיים.
תוכנו אינו סודי. הכותרת של המסמך הייתה העובדה שממשלת נתניהו והקבינט לא מקבלים את ההחלטות האסטרטגיות הנדרשות כדי לנהל את המלחמה ולהגיע להישגים. איזנקוט לא דיבר על "ניצחון מוחלט". הוא יודע שאין דבר כזה בטווח הקצר. בטח לא כשאתה מתמודד עם ארגון טרור שירד למחתרת ופועל בתוך אוכלוסייה תומכת של מיליונים.
איזנקוט היה שם בחומת מגן, הוא מכיר את הזמן הנדרש להגיע להישג משמעותי. הוא ידע מהרגע הראשון שנתניהו המציא ספין. תחילה את "הניצחון המוחלט" ואחריו ספין מטופש עוד יותר בשם "רפיח".
בחלקים מהמסמך שטרם פורסמו, ויפורסמו כאן, נאמר במפורש שאיזנקוט וגנץ סבורים שצריך להגביר את הלחץ הצבאי ולחתור למגע גם ברפיח וגם במחנות המרכז. המסמך הזה נכתב ב־15 בפברואר.
למרות הדרישה הזו, נתניהו המשיך לגרור רגליים מסיבותיו, אולי כי רצה להאריך את המלחמה עד אין קץ. אולי כי פחד, כפי שלקה בפיק ברכיים ערב היציאה לתמרון. כך או אחרת, איזנקוט קובע במסמך כי ההחלטות הנדרשות לא מתקבלות, בעקבות זה צה"ל מדשדש, ההישגים יורדים לטמיון והמדינה מפסידה נכסים אסטרטגיים והזדמנויות היסטוריות.
איזנקוט מפרט במסמך כי "במהלך המלחמה התקבלו חמש החלטות קובעות, כולן בחודש וחצי הראשונים:
- 7.10 – הכרזת מלחמה.
- 11.10 – החלטה למאמץ עיקרי בדרום, משני בצפון.
- 28.10 – יציאת התמרון.
- 24.11 – כניסה למתווה השבת חטופים.
- 1.12– החלטה על המשך התמרון.
כשהוא מדבר על "החלטות קובעות", איזנקוט מתכוון להחלטות אסטרטגיות שמכתיבות את מהלכי המלחמה, את הכיוונים שלה ואת המטרות שלה, שמהן נגזרות הפעולות בשטח. אין היסטוריון צבאי שיתחיל בסקירת מלחמה כלשהי בלי שימנה תחילה את ה"החלטות הקובעות" שהצדדים קיבלו במהלך העימות.
איזנקוט מוסיף כי "בחודשיים וחצי האחרונים, לא התקבלו כלל החלטות קובעות במלחמה. בפועל, המלחמה מתנהלת על בסיס הישגים טקטיים, ללא מהלכים משמעותיים להשגת הישגים אסטרטגיים או קידום אמיתי של מטרות המלחמה". אלה, על פי איזנקוט, "ההחלטות הקובעות שעומדות על הפרק ונדרש לקבל בהן החלטה מיידית":
- מעבר מלא לשלב ג׳.
- מתווה חטופים – מימוש היוזמה להתחלה עד תחילת הרמדאן.
- המערכה בלבנון – הערכת חסר של האיום ונטילת סיכונים לא סבירים לתפנית. חתירה להסכם בתוך הפוגה מתוך עמדת כוח, ובמקביל העברת משקל הכובד לצפון והכנת מענה צבאי מתאים.
- מניעת הסלמה חמורה באיו״ש על רקע הרמדאן המתקרב.
- השבת היישובים בדרום ובצפון בביטחון.
- היום שאחרי – שליטה אזרחית חלופית בעזה".
כאן עובר איזנקוט לעקיצה מרומזת ל"ניצחון המוחלט" של נתניהו: "תוכנית המלחמה שאושרה קבעה כי השגת מטרות המלחמה תימשך זמן - סוף שלב ג׳ כשנה, שלב ד׳ מתמשך (זמן רב שלא הוגדר). אני משוכנע שכלל חברי הקבינט מעוניינים בהשגת ״ניצחון מוחלט״ במלחמה. יחד עם אמירת ראש הממשלה, שהניצחון יושג תוך מספר חודשים, בהנחה שלא נועד רק לצורכי תודעה, נכון לדון ברצינות במושג זה ולבררו מבצעית".
מה נכון לבצע מיד, על פי איזנקוט, ב־15 בפברואר?
- מיצוי מהלך ח׳אן יונס, העצמת מערכה באש ברפיח ותמרון למחנות המרכז המערביות.
- קידום מיידי ותחילת מתווה להשבת חטופים עד הרמדאן (יום הפוגה על כל חטוף חי - המתווה שאושר ב־11 בינואר 24' בקבינט לניהול המלחמה).
- יצירת מענה הומניטרי ראשוני ללא חמאס - בינלאומי ובין־ערבי, דומיננטיות מצרית ושימוש במרכיבים אזרחיים בעזה שאינם חמאס.
- קידום מתווה הסדרה בלבנון - הרחקת חיזבאללה מהגדר, חיזוק יוניפי״ל, שינוי מנדט, פרישת צל״ב, מימוש אמברגו נשק על לבנון, ומניעת הידרדרות בלתי רצויה עד הסדרה זו.
- קידום מיידי של מהלכים להרגעת איו״ש ומזרח ירושלים מתוך רצון למנוע את מימוש חזון החמאס:
א. העברת כספי סילוקין.
ב. אישור עובדים מיידי (כ־25 אלף).
ג. שימור סטטוס קוו בבתי הכלא.
ד. מדיניות מרוסנת בהר הבית.
בואו נדלג לימים אלה, ארבעה חודשים לאחר שהמסמך הזה הוגש לקבינט המלחמה. רוב ההחלטות הנדרשות לא התקבלו. התמרון ברפיח ובמחנות המרכז החל באיחור כבד ויצר ציפיות מוגזמות ולא ריאליות. נתניהו לא מוכן לקבל את ההחלטה ללכת למתווה האמריקאי־סעודי - אירוע אסטרטגי שישפר את מצבנו הביטחוני בשנות אור קדימה, מול האיום האמיתי.
נתניהו לא מוכן לדבר על "היום שאחרי", לא מוכן להודות שקיימת רשות פלסטינית, לא מוכן לבצע מהלכים להקלת הלחץ על הרשות ומניעת התמוטטותה, ובתחום הסיוע ההומניטרי בעזה הוא נותן הכל, אחרי שהתעקש לא לתת כלום, ולכן גם לא בא על שכרו ומיצה את הפוטנציאל ההסברתי בהקשרים האלה.
זאת ועוד: נתניהו חיבל בעבודת צוות המו"מ לעסקת חטופים פעם אחר פעם, הגביל את המנדט, הרחיב אותו, הגביל מחדש והרחיב מחדש. ניהל את האירוע כולו בגרירת רגליים ומשיכת זמן. בפעמים שהסכים להעניק לצוות מנדט, מיהר לטרפד כל סיכוי להתקדמות בהצהרות פומביות סותרות. את "מתווה נתניהו", שפרסם בסוף הנשיא ביידן, התאמץ נתניהו להסתיר ככל האפשר מראש הממשלה האמיתי, איתמר בן־גביר.
כך גם סירב להציג את המתווה לקבינט המורחב, למרות הפצרות חוזרות ונשנות של גנץ ואיזנקוט. כך גם מנע כל התקדמות בנושא "היום שאחרי", פן יעורר את חמתם של שותפיו הקיצוניים, אפשר לסמוטריץ' לפגוע בהעברת כספי הסילוקין לרשות ומנע כניסת פועלים לישראל, אף שאישר המשך עבודת 25 אלף פועלים פלסטינים בהתנחלויות. כל זה, עוד לפני שהגענו לפארסת חוק הגיוס, שבמסגרתה הממשלה מקדמת חוק השתמטות המוני מגיוס, כשצה"ל משווע ללוחמים וישראל קוברת מדי יום את מתיה.
עכשיו הם באים בטענות למה גנץ ואיזנקוט פורשים. אם הם לא היו פורשים, הם היו באים בטענות למה הם לא פורשים ומאשימים אותם בדשדוש המתמשך. אבל אחרי שאבק הפרישה יתפזר, נתניהו יתעורר. הוא יביט ימינה, יביט שמאלה, וימצא את עצמו מוקף באנשים שליהק לממשלתו.
במשיחיים קיצוניים, תומכי "תוכנית ההכרעה" או "מלחמת גוג ומגוג". במי שמקשקשים את עצמם לדעת, מכתימים את שם ישראל וגוררים אותה למעמד של מדינה מצורעת. חלק מהם מוחרמים על ידי הממשל האמריקאי, שהוא צינור החמצן הביטחוני־כלכלי־מדיני היחיד שנותר לנו.
נתניהו ינסה, כהרגלו, להמשיך לתמרן. הוא יציע לגדעון סער את תיק הביטחון. יש בסביבתו של נתניהו כאלה שסבורים שסער מסוגל להיעתר להצעה הזו. אני לא יודע. מי שמקשיב לסער, מבין את דעתו על נתניהו. היא, כנראה, לא תשתנה. השאלה איך יגיב לפיתוי משמעותי כתיק הביטחון, פלוס הזדמנות לשקם את מעמדו בקרב הבייס הביביסטי.
מכל הפוליטיקאים שנכוו אצל נתניהו, סער הכי מנוסה והכי מיומן. סער היה מי שתפר את הקואליציה שהצליחה להדיח את נתניהו זמנית מכס ראש הממשלה. אני לא הייתי מהמר על חזרתו. הוא לא יחזור לממשלה שזה עתה נטש, בלי ביטחונות אמיתיים וסחורה ממשית ביד. נדמה לי שנתניהו, במצבו, כבר לא מסוגל לספק את הסחורה הזו. כך או אחרת, בקרוב נדע.