אף על פי שבקרוב אעזוב את הדירה שבה אני גרה ואעבור צפונה מכאן, אני עדיין מקפידה להתייחס אליה כאל ביתי ולא כמו אל איזו תחנת מעבר. המעבר יתבצע בעוד כחודשיים (אם המגעילים בחיזבאללה לא יפתחו את מחסן ארוכי הטווח שלהם), ואין לי סיבה להתחיל לארוז עדיין.
חמאס על הצעת ביידן: "ישראל אשמה"; אזעקות נשמעו בגליל המערבי
אין מוסר בכליות: החיוך של נתניהו ייזכר לדיראון עולם | בן כספית
ובכל זאת, הזמנתי ארגזים. כבר סיפרתי כמה נורא היה לי הבית הזה ואילו טרגדיות עברתי בין קירותיו. הארגזים האלו, הקרטונים המקופלים והקשורים זה בזה, מראים לי את האור שבקצה המעבר. מזכירים לי שהכל זמני ואוטוטו אני בבית אחר, נכנסת אליו ברגל ימין, מעצבת אותו בצבעים שמחים וצובעת לגפן קירות בוורוד ובלבן.
בשבת האחרונה הגיע אליי ידיד שלי, עיתונאי מוכר, ובידו שתי אדניות ושקית זרעים. "אבל אני עוברת מפה", התעקשתי כשפתח את מרפסת השמש שלי והחל למלא חול באדניות ולפזר קצת דשן. "הבאתי כל מיני זרעים", התעלם מבקשתי, "תפתחי את השקית". הוצאתי אחד רנדומלי והמשכתי לשוחח איתו ולהסביר לו שזה מאמץ מיותר, אומנם אני עוד לא אורזת אבל בטח שלא מעמיסה דברים חדשים.
"מרסל", הוא קם ממקומו, ניגש אל הברז במרפסת ושטף את ידיו: "מה זה משנה עוברת לא עוברת? אל תבלבלי לי את המוח, הבית הזה קודר, את צריכה קצת פריחה, התחדשות". אחר כך לקח את הזרעים מידיי, וצחק: "ראית מה בחרת?". "מה? לא", עניתי והסתכלתי. היו אלו זרעיו של היהודי הנודד (זרעי הצמח, אל תיתנו לראש שלכם ללכת למקומות אפלים).
"אוי, אתה מבין מה תת־המודע שלי בוחר לי? רק נדודים". "בבקשה, שוב פסימיות", הוכיח אותי העיתונאי הזה, שלא התבייש לשבת בביתי לפני עשור, כשרק התחלתי לכתוב, ולנזוף בי שאני מתחנפת לקהל קוראיי, עד שהעמדתי אותו במקום, קראתי לו אליטיסט, מתפלצן ואפילו לעגתי לעיתון שבו הוא כותב. היה נתק קטן בינינו ובסוף הוא התנצל. גם אני התנצלתי, לא בפניו, גאוותי לא נתנה לי, בפני העיתון שלו. וזהו.
הפכנו לחברים טובים מאוד, כאלו שנפגשים פעם בחודש־חודשיים וממשיכים מהיכן שהפסקנו, זה מרווה ואין צורך ביותר מזה. "תסתכלי על הצד החיובי, מתי כבית לי ככה? אמרתי לך לא להתחתן, זה התחיל לך אז",
הוא כרע על ברכיו, הביט בי ואמר: "נו? מה אני עובד אצלך? תתכופפי". כך זרענו יחד את היהודי הנודד, הרגשתי קצת אדמה בידיים שלי, אהבתי את זה. ציפורי המיינות המעצבנות עמדו על השולחן במרפסת והסתכלו בנו.
"את יודעת למה קוראים לצמח הזה ככה?", שאל וידיו מעל ידיי, "חזק, מרסל, אל תתביישי, תהדקי". "לא, למה? כי הוא נפוץ בהרבה מקומות?", הוכחתי את בורותי. "גם, אבל לא רק. את תראי שהוא יפרח בצפיפות, וגם אם תשימי עוד פרחים סמוכים לו, הוא יפרוץ לידם". "כן ירבה וכן יפרוץ, כמונו", הוספתי והידקתי חזק יותר.
"בדיוק", חייך אליי בגאווה יהודית מוגזמת, "ולא רק זה, הוא גם מסתגל להמון מקומות וצבעו עז, תראי כשהוא יפרח". אחר כך ניגש אל הפרגולה והוריד אותה מעט: "הוא צריך צל, תשאירי את זה ככה, מוצל". חצי שעה אחרי שסיימנו לזרוע בדמעה, פתחנו בקבוק יין לבן. החום במרפסת היה בלתי נסבל, אז נכנסנו איתו הביתה והשארנו את החלון פתוח, להשתמש בקרני השמש רק לתאורה יפה.
בחדשות אמרו שמלחמה עם חיזבאללה בפתח ודיווחו על עוד כמה גופות חטופים שנמצאו. בכל ידיעה כזו, לגמנו עוד שלוק. השעה הייתה שעת צהריים, ומעל המיינות, שכבר עפו, חגו מטוסי קרב בדרך צפונה או דרומה, כבר הפסקתי לעקוב. "את תפרחי ותפרצי שם, את תראי", נסך בי ביטחון שאולי קצת התערער בי, בכל זאת, אני עוברת לחריש, יש לא מעט כפרים ערביים באזור וזה די מנותק מת"א והסביבה.
"ואם לא יהיה לך טוב", הוסיף, "תמיד תוכלי לחזור". "לא לפחד, נכון?", שאלתי. "מה פתאום לפחד, תסתכלי על החדשות, זה מפחיד". הסתכלתי על החדשות, המצב באמת מפחיד. באיזשהו שלב הוא נרדם מול הטלוויזיה, הדלקתי מזגן, לקחתי לי כרית מהספה ונרדמתי גם אני. עבדנו בפלחה, התעייפנו.
וברצינות, אני מדברת על המעבר הפרטי שלי, בעוד חברים שלי, רחוקים כקרובים, נעים וזזים כל הזמן. מהדרום לצפון, מהצפון למרכז. העם בתזוזה, נדחק כולו, ופתרון לא נראה ברקע. לפני כמה ימים צפיתי בסרטון רע מאוד של ילדים יורדים במהירות מהסעת בית הספר ורצים למקלט, ברקע נשמעה אזעקה שלא פסקה.
נהג ההסעה לא רץ איתם, ההפך, חזר אחורה, בדק שאף ילד לא נשאר במקומו ושב לכיסאו, ממשיך לצלם ומדי פעם מפטיר "איזה חיים אלו, ילדים". בכל רגע נתון ועל אף מערכת כיפת ברזל המשובחת שיש לנו, יכול היה ליפול עליו טיל ולהבעיר אותו ואת האוטובוס, אבל הוא לא זז ממקומו, כמו מפתח אדישות למצב שהפך שגרתי ומאוס כל כך.
רציתי להשוות אותנו ליהודי הנודד, זה היה סוגר לי טוב את הטור. חשבו על זה, המעבר שלי, הפינויים, האנשים שלא רוצים לשוב לעוטף, ואלו שנטשו את הצפון, שוב נדודים נגזרו עלינו ושלא יזבלו לנו במוח, הם לא כי אנחנו ישראלים־ציונים. הכל יושב על היהדות ועל האנטישמיות, מימי ישו ועד ימינו אנו. כל תשובה אחרת עיוורת ומעוורת בעיניי.
נזכרתי באיש אחד, בן 70 לערך, שניגש לדוכן שלי בשבוע הספר לפני כמה זמן וציטט לי את מילותיו של יצחק למדן "שנית מצדה לא תיפול". הוא ציטט את המילים חזק כל כך ששאר בעלי הדוכנים והסופרים הסתכלו, חלק בחיוך וחלק בביקורת ואף בגועל. הוא נראה לי מסוג הגברים האלו שלחמו במלחמה או שתיים, שגדלו על מורשת, ערכים וגם ארץ ישראל השלמה.
"הם יכולים להניף דגלי פלסטיין בעולם", הדגיש את שתי ה־י', "הם יכולים להשוות אותנו לנאצים, הם יכולים לחמם אחד את השני, כבר עשו את זה בעבר", הוא המשיך ושכח מקיומי ומקיום שאר האנשים שהביטו עליו.
"אבל דבר אחד שונה, היום יש לנו מדינה ויש לנו צבא וגם אם כואב, נשים תחבושת ונקום שוב", אמר וצעק אל החלל: "שנית מצדה לא תיפול". אשתו, שנראה שרגילה כבר לפאתוס הזה, חזרה מאחד הדוכנים עם לימונדה ונקניקייה ונתנה לו. הוא אכל והלך משם מבלי לקנות ממני ספר. מה שכן, משהו ברוח ששם לי במפרשים, הרגיע אותי מאוד. גם לגבי המעבר שלי וגם לגבי הנדודים של כולנו.
שעה אחרי התעוררתי מזיעה למרות המזגן, הערתי את החבר העיתונאי. "לא מאמין שנרדמתי", אמר, "אני צריך להגיש טור עוד מעט". "אני את שלי כבר הגשתי", הבטתי בו בהתנשאות. הכנתי לנו קפה, חתכתי עוגה וישבנו במרפסת.
"היהודי עוד לא פרח", הסתכלתי על האדנית החומה. "אצל יהודים הכל יותר לאט", אמר לי, "אבל כשמשהו קורה, הוא קורה בבום". חייכתי. עוד מטוס קרב חלף מעלינו, רק שישובו בשלום, שישובו כולם בשלום. ושנית מצדה לא תיפול.