ימים ספורים לפני סוף שנת הלימודים הוזעק אבי לבית הספר יהלום ברמת גן על ידי המחנכת המיתולוגית שולמית טוראל. הייתי בכיתה ב' ואבי שנא את הזימונים האלה בענייניי; הם לא בישרו טובות; הכריחו אותו להחליף את בגדי העבודה המקומחים לבגדים שאנשים לובשים כשהם נקראים להתייצב אצל אושיות פדגוגיות כדי שירביצו על פרקי ידיהם עם סרגל, מטפורית כמובן. והעיקר: אבי לא התכוון להרפות ממני עד תואר ראשון. הוא רצה להיות מהנדס אבל הלך לעזור לסבי במאפייה ונשאר עד מכירתה.
ידיו מגואלות בדם: רגע לפני שחוסל, זאת הייתה הפקודה האחרונה של בכיר חיזבאללה
אין מוסר בכליות: החיוך של נתניהו ייזכר לדיראון עולם | בן כספית
בפרצופים קודרים ומבשרי רע כצפוי, בישרו לו המנהל הרפז וטוראל, כי בנו רונצ'וק (או רונל'ה) לא נמצא ראוי לעלות כיתה. לילדים אחרים זה קורה לרוב בכיתות יותר גבוהות. אני תקעתי עקבים כפרד בכיתה ב'. עד כמה שידיעתי מגעת, אפילו הטמבלים הכי גדולים בכיתה דילגו לכיתה ג׳ בלי לקמט את מכנסי הטרילין הכחולים. לא הייתי דיסלקטי או קשה למידה. פשוט לא רציתי ללמוד.
השנים שעברו מאז עמעמו את הפרטים, אבל נדמה לי שהמנהל הרפז והמחנכת טוראל, שתי דמויות פדגוגיות חשובות ברמת גן, אבחנו אצלי חוסר עניין תהומי, שגבל בבוז רושף אל כל מה שקשור בבית הספר ותוכנית הלימודים. אבי קיבל את החדשות המרות בפנים אפורות. היו לו תוכניות גדולות עבורי, ומראה בנו, שמנדריק מפונק ומנומש ואלוף השכונה באכילת לחמניות, עשה לו צרבת קשה.
זה היה נפלא לראות אותו נכנס לפעולה; הוא הפעיל את קסמו האישי, עיניו הכחולות הבזיקו במשובה ("אני בגילו גנבתי אופנוע", הייתה האמירה האהובה עליו); הוא הזכיר לטוראל את ילדותם המשותפת בשכונת בורוכוב, והבטיח להרפז כי בסוף הקיץ יגיע לכיתה ג׳ עילוי צעיר, ילד רעב לחינוך שישתה בצמא את דברי הטעם של מוריו. הכל היה נקי ומוסרי, אבי מעולם לא ירד על ברכיו ולא חרג מקורקטיות.
כבוד המשפחה ניצל. בדרך הביתה, בטנדר הוויליס הכחול שממנו חילק לחם, אמר לי אבי כי אם אני לא רוצה ללמוד זה בסדר מבחינתו, בתנאי שאתחיל לעבוד במאפייה. וכדי לא לדבר באוויר, הוא הבהיר לי כי חודש שלם מהחופש הגדול אעבוד במאפייה. לא כדי להבין, כמו שהורים אוהבים, שכסף לא צומח על עצים, אלא כדי שהאופציות שלי יהיו ברורות. צחקתי כנראה, אבל זה היה איום שהתקיים במלואו.
אותו קיץ העיר אותי אבי בארבע כל בוקר, תמיד בטלטול עז ולא מתחשב כלל בקרסוליי, והבהיר לי שאם אזדרז אספיק לשתות את הקפה החלש שהכין לי ולאכול עוגייה אחת. הוא לקח אותי מרמת חן לגבעתיים כשעיניי דבוקות עדיין, דרך רחובות העיר האפלים והקרים לכבשן הלוהט שהוא המאפייה.
במשך חודש שלם בקיץ של 1964 השחלתי באגטים לוהטים מהתנור לתוך שרוולים. שכחו לומר לי שיש לשם כך כפפות עור מיוחדות כהגנה מהחום. שלחו אותי למשימות חסרות שחר, כמו לבדוק כמה סולר נשאר במכל הגדול. האופים עמדו מסביב בסינרים הלבנים שלהם ובטנם החשופה והשליכו עליי כדורי בצק שנדבקו בי ותלו ממני כמו קישוטים מעץ חג המולד.
נזכרתי בזה שנים רבות לאחר מכן כאשר בני האמצעי חזר שעה מוקדם מהרגיל מבית הספר, הפיל את תרמיל הגיבורים הענק שלו ליד הדלת וחייך אליי. "מה קרה?", שאלתי אותו. "ברחתי משיעור מוזיכיף", ענה לי.
נישקתי את ראשו ופרעתי את שערו. "אתה צודק", אמרתי לו, "גם אני הייתי בורח. בוא תאכל משהו, מאמי". אחר כך חשבתי רגע; הרי לא למדתי דבר. אני אותו טמבל מכיתה ב׳ שלא רצה לעלות לכיתה ג׳, אלא שעתה אני משתמש בבני כבמגן אנושי. שוב אנסה לא לעלות, אבל באמצעותו.
אחר כך חשבתי רגע נוסף על מערכת החינוך שטוחנת אותו עד דק, מלמדת אותו לדקלם ומתייחסת אליו כאל מישהו שלוקה בתשישות שכלית ומעבירה אותו כמו מכונית בפס ייצור, כאשר בכל תחנה מוסיפים לו דלת או חלון.
חוש ההישרדות של הילד הכתיב לו תגובה הולמת. חשבתי שיוזמתו ראויה לעידוד. אז הכנו לו את האוכל שהוא הכי אוהב בעולם: ספגטי ברוטב בולונז. כשהוא שאל איפה הפרמזן הטוב שאנחנו מחביאים, חשבתי שהוא הרוויח בומבה מאמו או ממני, אבל היינו בית שבו לא הרימו ידיים, קצת קול לפעמים.
זה היה שבוע קשה לכולם, ומתישהו יתברר מדוע נזכרתי בו דווקא עכשיו. הורים מהשכבה, מיוסרים כמוני, לקו אותו שבוע בשתי מכות: הם חלו בווירוס קיבה אלים מלווה בבחילה ושלשולים; והם השתתפו במסיבות הסיום של ילדיהם. מסקר טלפוני קצר שערכתי, גיליתי כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, העדיפו את הווירוס על פני המסיבות. התעורר חשד שדובר בו בקוד, שהווירוס היה מענה יצירתי ושקרי להכרח לקחת חלק בציון סוף השנה באירועים רבים שהגיונם נמצץ מהאצבע ולהעביר את האחריות והעלות ממערכת החינוך להורים שחשו נצורים.
מה שקרה למערכת החינוך הישראלית, בא לידי קרשנדו מכוער בספרינט האחרון אל החופש הגדול. אני מניח כי כל הורה בהכרה צלולה שאל את עצמו מה עם 12 ימי הלימודים שהילדים הפסידו בשביתת המורים? למה לא מחזירים אותם עכשיו?
אהה, הסבירו לי המומחים באחת המסיבות שבהן השתתפתי, תוך שאנחנו עומדים בשדה קמל תחת שמש קופחת ושותים בלגימות גדולות את בקבוק המים המינרליים שהבאנו לילדים, ימי שביתה מחזירים בשנת הלימודים הבאה, זה תמיד כך.
למה? שאלתי, הם הרי הפסידו חומר של שנת הלימודים החולפת. אהה, הסבירו לי, את הימים מחזירים בחוכמה. פה יום, שם יום, יום אחד מחופשת חנוכה, יומיים מחופשת הפסח, יש סדר. ומה עם השביתה של השנה הבאה? שאלתי.
לפני שקיבלתי תשובה, החלה אמא אחת מהוועד לצעוק בקול רם שמי שלא שילם 13 שקלים למסיבה צריך לעשות כך עכשיו, כי תכף הילדים יחזרו מהטיול בחיק הטבע וצריך לשלם למדריכה מבית ספר שדה.
אמא אחת, מהבודדות שדיברה איתי, שאלה אם גם אני מרוויח 450 שקלים לשעה כמו המדריכה. היא עשתה להם צעדה קטנה באיזה ואדי קטן עם מעט קני סוף והראתה להם את היבלית המצויה והשרשור האדמוני, קיבלה תשלום במזומן וחזרה הביתה.
לרוב לא הסתרתי את הלעג שלי להורים שנלחמו כמו אריות להכניס את ילדיהם לבתי הספר הספורים לאומנויות ולטבע. גם אחרי שהמערכת התרסקה על ראש ילדיי, רשמנו אותם לבית הספר הרגיל ביותר בעיר שאליה עברנו בקיץ.
אני מניח שזו סנוביות הפוכה. מניירה של הורים שמשתמשים בילדיהם כדי להסתיר את סגנון חייהם האקסטרווגנטי. אבל הפעם הרגשתי רע. אולי הייתי צריך לעשות להם דיאטה, לקנות להם חולצות של גאפ וסניקרס אייר ג׳ורדן, להעלות להם את ה־IQ עם תרופות ולדחוף אותם לבית הספר לטבע.
אבל הכרתי את ילדיי. הם לא היו קליינטים לחינוך עילי. הם הילדים הממוצעים בעולם, אבל הם מקבלים חינוך של מדינה נחשלת. במידה רבה הם כבר היו מוצרים של המערכת הקיימת ועוררו חשש שלא ישרדו בשום מקום מתוחכם מדי. טעיתי, משום ששלושתם הלכו לקולג'ים פרטיים, הצטיינו ועלו ממון רב.
מה שבאמת הרגיז אותי באותו שבוע, היו אירועי הסיום המפוארים. קבוצות שלא לוקחות את אליפות אירופה בכדורסל ונכשלות בבית המוקדם בכדורגל, מתגנבות לארץ בטיסת חצות כשהשחקנים שלהן מחופשים לחסידים. הן לא עורכות מסיבת עיתונאים בחדר האח״מים ונוסעות בשיירה עם המעריצים לקפוץ למזרקה בכיכר מלכי ישראל.
ממה שידעתי על מערכת החינוך, המורים היו צריכים ללבוש שקים על ראשם, לחלק לילדים את תעודות הגמר, לכרסם במבה ולהתפזר לקול נגינת "התקווה". במקום זה, הפכו המורים לפשנלים של החינוך והפיקו מיצגי סיום ששיבשו את חיינו בעשרת הימים האחרונים בשנה ללא תקנה.
המסיבות האלו התחילו בפגישה של ועד ההורים. תמיד עם מריבות וויכוחים, כפי שקורה כאשר יותר משני ישראלים נאספים בחדר אחד; תמיד היה מישהו שהציע שהילדים יצנחו מדקוטה ישנה עם ההורים אל סימן איקס בחולות ראשון לציון. תמיד היה מישהו שהציע שיט אבובים. בסוף סוכם שעשר אמהות יאפו עוגות, עשרה אבות יהיו אחראים למנגלים, והשאר יביאו שתייה קלה בצידניות.
לצד האירועים השפויים היו תמיד יוזמות מגלומניות. בגן הפרטי של בני הקטן החליטו על אירוע סיום בפארק מים שרק במקרה יצא ביום שרב שמוטט את כולם. אצל בני בוגר כיתה א׳, הוחלט על אחר צהריים בפארק הלאומי ברמת גן, עם משחק חפש את המטמון בהשתתפות ערה של ההורים וכיבוד קל בסופו.
אלה היו אירועים בנליים לכאורה, לא היו בהם דרמות אנושיות גדולות, אבל לכל אחד מההורים היה לפחות אירוע אחד מהסוג שאליו נקלעתי עם בתי הבכורה במוצאי שבת.
רק בנקודת האיסוף מול בית הספר, שם חברו ההורים לשיירה של מכוניות פרטיות ויצאו לדרך באיחור, הבנתי שהיעד הוא חוף ניצנים. הייתה שעת ערב מאוחרת, וכאשר פנינו ימינה בצומת אשדוד וראיתי את השלט המוביל לעזה, נזכרתי כי ניצנים הוא החוף שעליו נחתה לפני מספר שנים חוליית מחבלים שחדרה דרך משמר החופים. עד אותו רגע לא שאלתי שאלות.
ראיתי באירועים האלה כוח טבע שלא מתווכחים איתו. אבל אם היו שואלים אותי, הייתי אומר כי בעיקרון אינני לוקח את ילדיי לחוף מועד לפורענות בשכנות קרובה לעזה, וכי חוף סידני עלי נראה בעיניי בחירה שפויה יותר.
יודעי דבר הסבירו לי כי החוף נבחר מכיוון שיש בו אורות בלילה, כך שאפשר יהיה לראות מתי הסיחים בדיוק מדיום־רייר כמו שהילדים אוהבים, וגם הרחצה הלילית תיערך באור של זרקורים חזקים. בזמן שהילדים הלכו לבקר את השרשור האדמוני עם המדריכה, התמקמו ההורים על החוף.
הייתה שקיעה אדומה ויפה; ההורים ישבו על הכיסאות הקלים, ניהלו שיחות בניידים, שתו משקאות קרים והרטיבו את הרגליים. האוויר עמד, הביל ומעיק. לא היה זכר לבריזה.
הילדים שבו בדיוק עם רדת החשיכה, עלו מיד על בגדי ים ורצו למים. התברר שבחוף ניצנים דווקא אין אורות ובשעה שהילדים נכנסו בחושך לים, עמדו ההורים על החוף, מתחו צוואריהם וניסו לשמור על קשר עין רצוף עם הילדים שדילגו בינות לגלים.
אחרי עשר דקות של מתח כבד איבדה המורה את שלוות רוחה והחלה דוחקת בהורים לקרוא את הילדים חזרה לחוף. רק כדי שיהיה ברור: בפתק ההנחיות למסיבה היה כתוב בפירוש כי רחצת הילדים בים היא באחריות ההורים. עטפנו את הילדים במגבות, והורים שהיו בסיירת הדליקו מדורה ענקית. רוב האירועים במערכת החינוך היו באחריות ההורים ובמימונם.
האש החמה הוסיפה לחמסין הכבד; הבנים השליכו חול זה על זה; הבנות הסתודדו בקבוצות ובדיוק כשלהבות מדורה אדומות זינקו לשמיים, הגיע ג׳יפ של פקחים מקומיים שהסבירו להורים כי אסור להדליק מדורות על החוף. מובן שאף אחד לא הקשיב להם. אשתי, אישה יקרה, ציידה אותנו בשמיכה קטנה, פירות, כריכים ובקבוק מים קרים.
לרוב אני מצליח להתאפק ואינני פותח אפילו את התיק, אבל בחוף ניצנים ישבתי ואכלתי אפרסקים כמי שלא ראה פרי מימיו. כך ישבנו, עיניי חקרו את הים בציפייה דרוכה לזודיאק של חמאס, הגברים הפיחו חיים בגחלים הלוחשות בעוד הילדים מנסים להציג את המסכת שהכינו.
כאיש אחד הניחו הגברים על המנגלים כמויות ענקיות של בשר, כשהם מנסים לנחש מתי הוא יהיה מוכן, בעוד הנשים הכינו פיתות עם סלטים. הורים שריחמו עליי סיפחו אותי למשפחתם, האכילו אותי באהבה גדולה והבטיחו לי שברגע שהסיח האחרון יורד מהאש, אנחנו מתקפלים.
העוגה שאשתי אפתה ופרסה נשארה במכונית. לא ראיתי כל טעם להסתובב איתה בחושך ממדורה למדורה כמו רוכל, מה גם שכולם אכלו יותר מדי בשר. בשיירה גדולה נסענו בשביל בין הדיונות עד שמצאנו את הכביש הראשי ושעטנו הביתה.
למחרת לקחנו את העוגה למסיבה של הבן, שם לפחות היה שולחן מרכזי להניח אותה. בבית אשפזה עצמה הילדה באמבטיה חמה לשעה, שממנה יצאה בערך בחצות. למחרת היה כמובן אחד מימי הלימודים האחרונים של השנה, בזבוז זמן אדיר, אבל הילדה סיפרה לי כי המורה נורא כעסה שהילדים לא ערכו את המסכת כמו שצריך, וכי היו הורים שהתבקשו להביא עוגות ולא הביאו.
מאז הסתובבתי נסער ושאלתי את עצמי מה היה רע בלקחת את הילדים לחוף זבולון בהרצליה, לתת להם להתרחץ בים בשעה שההורים יושבים אצל דבוש, אוכלים קוסקוס וחריימה ושותים בירה קרה. למה שנותיהם של הילדים בבית הספר צריכות להיות מסכת של עינויים להורים ולמה הכל מכוער וקולני כל כך, מלאכותי וצבוע. למה.
מסיבות סוף שנה הן רק איור בעיניי לקריסתה של מערכת החינוך הישראלית. המערכת העצלה והממורמרת הזאת העבירה את חובותיה להורים. ההורים יוזמים, ההורים משקמים את חינוך ילדיהם, והמורים מסתובבים כמו חתנים וכלות ומקבלים את מתנת סוף השנה מוועד ההורים.
לו אני שר החינוך, חשבתי אז, הייתי מבטל את כל תוכניות החופשה שלי הקיץ וחושב טוב־טוב כיצד מצילים מיליון וחצי תלמידים משנת לימודים אומללה כמו זו שהסתיימה. לתלמידים יש הורים, וכדאי לשר לחשוב איך משכנעים את התלמידים לא לשנוא את בית הספר שלהם ואת מוריהם.
בניגוד לאבי, אני יודע למה ילדיי אינם רוצים ללמוד.