העולם שלנו הפך פוליטי מא' עד ת'. אי אפשר לעשות כלום כיום בלי לחטוף איזו פרשנות פוליטית מלאה על הראש. באקלים הנוכחי, כל פעולה שאדם עושה, ולו הפשוטה והשגרתית ביותר, יכולה לזכות למסגור מפואר ומפורט מידו של אחר, בין שלצד השמאלי של המפה הפוליטית ובין שלצדה הימני. כל ממזר מלך, וכל אחד פרשן ומפורשן בו־זמנית. זה הפך ללגיטימי, צו השעה.
"סינוואר מחכך ידיים בהנאה": כך חמאס עושה לנו בית ספר במשא ומתן לעסקה
"הסבלנות נגמרת, הייאוש גדול": בצפון קרובים להרים ידיים
“אל תהיה מאלה של הדיפ סטייט״, צעק לי השבוע מישהו שצעד על המדרכה מהצד השני של הכביש. נשבע לכם שלא הבנתי מה הבן אדם רוצה ממני. חום אימים בשעת צהריים, והשמש מפרקת את המוח. מה הסיפור בכלל? מי זועק הגיגי קונספירציות מוזרות לבן אדם שחולף על פניו? תן לי לעוף למזגן, לרוץ מהלבה הרותחת שעוטפת את המדינה אל מקום מוצל וקריר. אחרי ההאשמות הפתאומיות הנהנתי והמשכתי הלאה, בחיפוש אחר מקום חשוך.
אני לא מיתמם. כמובן שהבנתי מה האדון רצה. אני בקיא בשלל התיאוריות על שלטונות צללים, המושכים בחוטים שמאחורי הפרגוד, ועל האמוציות שהן מעוררות. למרבה הצער, ברור לי שחצי מהעולם הווירטואלי כבר נדבק בעיסוק במזימות הללו ובתפיסות שלפיהן מאחורי כל פעולה זעירה עומדים עשרות אלפי מתכננים רבי־עוצמה ואשפי מניפולציות.
אבל בחיאת, גם אנשים אמיתיים, מחוץ לטוויטר ולפייסבוק מאמינים בבולשיט המצוץ הזה? האם יצורים תבוניים, עשויים בשר ודם, להוטים עד כדי כך שהם צועקים ברחוב לאדם זר שטויות? בשביל מה זה טוב? איזה בזבוז זמן ואנרגיות.
הרמה האנושית הולכת ופוחתת במחוזותינו. המצב אצלנו, כמו בשאר חלקי הגלובוס, בקאנטים. ראש הממשלה הסביר בעצמו לא מזמן שמסביבו יש מעט מאוד אנשים שמבינים אנגלית. ולטינית? בכלל אין מה לצפות. מדוע לטינית? לפני שנים, בפגישה אישית עם בנימין נתניהו, נשאלתי על ידיו אם אני מבין לטינית. בזמנו השבתי, קצת מבויש, שאני מבין מעט.
רק מה שאני זוכר מהשיעורים המאולתרים של אבא שלי וכמה מושגים שנטמעו בי מלימודי המשפטים. בזמן הווה המצב עגום. אין אנגלית, וברור שאין לטינית, שפת הנאורות והלוגיקה. ויותר מזה - אין שכל. אין כלום.
אז כשאלו המוחות שמסתובבים בינינו, מי לעזאזל חושב שיש גורמים מתוחכמים ומתואמים מספיק, בעלי יכולות לבנות תוכניות ארוכות טווח שמטרתן שליטה בהמון תוך שימוש במעשי הונאה מבריקים? כנראה שבגלל דלות הרוח והידע יש מי שמאמין בדיפ סטייט, באנשי הלטאה ובעוד כהנה וכהנה תיאוריות קונספירציה.
בעידן שלנו כל כך קל לכל אדם לדבר על פוליטיקה ולהיראות כבעל דעה ראויה. אפשר לפרשן, להיות צייצן ומומחה, אפילו כשהדובר בור גמור. כשהכל בלוף, כולם יכולים. לא צריך ידענות ועובדות, רק לבלבל את המוח ובעיקר לעמוד על שלך. ככל שתדבר חזק יותר ובוטה יותר תזכה למחיאות כפיים רמות יותר. זו משוואה פשוטה. זהו העול.
אני שואל: בשביל מה בכלל לדבר על פוליטיקה, כשרעשי הרקע בלתי נסבלים? כמאמר הלהקה: “למה לי פוליטיקה עכשיו?". להיגרר לשיח פוליטי משול כעת לאכילת ג'אנק פוד. זה מתחיל ברעיון בלתי נשלט, פרוע. בקצה המוח נזכרים פתאום בטעם של המבורגר, צ׳יפס ומשקה מוגז. השכל הישר יודע שיש כאן מלכודת, מכה של קלוריות שמזיקות לבריאות, אבל המשיכה בלתי נשלטת. חייתית.
פתאום היד עושה כרצונה, היא זולגת לכיוון הוולט, לוחצת על כמה כפתורים ומבצעת הזמנה. לא חושבים. נסחפים. כשההזמנה מגיעה, יש שיא של אמוציות. זורקים פנימה קטשופ, מיונז, מערבבים ובולסים, כמו ציור של פולוק. צ'יפס והמבורגר, הכל מטוגן ומעובד, שילוב קטלני שנשאב בששון. כשהאוכל נגמר, מגיעה המחשבה המייאשת והתהייה, “מה עשינו?".
כך קורה גם בשיחה פוליטית. שומעים מישהו מדבר על נושאים פוליטיים ברחוב, בבית קפה, במפגש עם חברים, וממש חייבים לומר משהו. קשה לנצור את הלשון, ואז פשוט נשאבים פנימה. ובשיחה כזו, בתקופה שלנו, כולם שווים. גם אם תסביר את עמדתך תוך שימוש בנתונים מעולים, תסחוף עם רטוריקה מבריקה והגיונית, זה לא משנה.
אקדמאי מומחה ותגרן מקצועי ניצבים זה מול זה כשווים בני שווים. אם נקלעת לקטטה כזו, אתה עומד בסיומה ריק, כעוס ונואש, בלי שהצלחת להחכים או לשכנע את הצד השני. ברגע כזה תאמר לעצמך: “איזה בזבוז של זמן, אנרגיה ועצבים. בשביל מה לכל הרוחות זה היה טוב?". האמינו לי, פוליטיקה והמבורגר הם מעשה שטן, ברחו מהם כל עוד אתם יכולים.