כל חיי אני שומעת סיפורים על ירושלים. במרוצת השנים למדתי שחלקם מעשיות שהתמקמו על הקרקע והצמיחו שורשים וראיות שביססו אותן כאמת. קשה להתווכח עם מספרי ההיסטוריה. פעמים רבות, אם הקדימו לספר, היא הרי תהפוך לשלהם.
אין מוסר בכליות: החיוך של נתניהו ייזכר לדיראון עולם | בן כספית
הקאמבק של נפתלי בנט בדרך? "אפשר לעשות זאת שוב, נכונן כאן מדינה ראויה"
את השיעור הזה למדו על בשרם לוחמי גדוד 163 מחטיבת ירושלים. כבר שנים שהם מנסים לספר מה קרה שם, ביום שחרור הכותל, אבל יש מי שלועגים להם. רבים מהם כבר אינם בינינו. המ"פ שלהם, עוזי ילובסקי, שאהבו כמו אח, יצא בנס מהקרב על אבו טור. במלחמת יום הכיפורים ילובסקי נהרג. רבים אחרים קטף הזמן.
הם יצאו למלחמה ב־1967, כשהיו צעירים מאוד. כה צעירים עד שהם עצמם לא זכרו כמה צעירים הם היו. ואז הגיעה התמונה הזאת משום מקום אחרי יובל שנים, התגלגלה ברשתות החברתיות בניסיון לאתר אותם, והזכירה להם.
ובתמונה, הם עצמם, לוחמי מילואים מפלוגה ב' של גדוד 163, מתועדים ביום שחרור הכותל מתחת לשלט השלם שהיה קבוע על אבני הכותל ובו המילים: "דרך אל־בוראק" בערבית ובאנגלית, כלומר רחוב על שם הסוס הפלאי שעליו רכב הנביא מוחמד ב"ליל המסע והעלייה לשמיים". וזהו. בכך אמור היה להתמצות הסיפור סביב השאלה "מי היו משחררי הכותל".
באתר צה"ל מובלע המידע: "כוח מחטיבה 55 פרץ לעיר העתיקה דרך שער האריות ובמקביל, החטיבה הירושלמית פרצה לעיר העתיקה מכיוון שער האשפות. בשעה 10:00, לאחר הפריצה לעיר, התרחש אירוע היסטורי: מח"ט 55, אל"מ מוטה גור הודיע בקשר: 'הר הבית בידינו'". אולי ההקלטה הזאת, שנכנסה לפנתיאון הגבורה, היא שהטתה את הכף.
"אנחנו היינו משחררי הכותל, אבל לא היינו מצוידים בתקשורת וביחסי ציבור ונמחקנו מתולדות המלחמה", אומר ישראל אלישקביץ, קצין בפלוגה ב' בגדוד 163. "רק אחרי שהגענו, השלט נופץ". לפי עדות אחת שנמסרה על ידי דוד קוליץ, הוא היה זה שהכה בשלט בפטיש, כשהגיע במסגרת מילואים בעיתון "מחניים" באוטובוס שהוציא דובר צה"ל. בצילום נוסף, היה זה לוחם ששבר את השלט באמצעות גרזן. על פי עוד סיפורים, היו אלה הצנחנים ששברו את השלט. כך או כך, לוחמי גדוד 163 מצולמים מיד אחרי שחרור העיר העתיקה כשהשלט שלם.
אלישקביץ, יליד שנת 1942, שירת בסדיר בגולני, ואת שירות המילואים עשה בחטיבת ירושלים עד גיל 50. הוא השתתף בפעילות ישירה בשלוש מלחמות ובשלושתן נפצע. כפעיל בגבעת התחמושת נדד ממקום למקום עם הסיפור, כמו גם חבריו, הסמ"פ יורם רונן (רבינוביץ) ז"ל ויענקלה גת שייבדל לחיים ארוכים המופיעים בתצלום.
וכך, להוציא מספר עדויות של הלוחמים שהיו שם, לא נמצאה הוכחה נוספת. חמישה עשורים יעברו עד שהם יוכלו לספר לאוזניים כרויות שהם היו מי ששחררו את הכותל וחיוכי הבוז שספגו ייעלמו. "ב־7 ביוני, ביום השלישי למלחמת ששת הימים, הגדוד שלנו פרץ את שער האשפות".
פלוגה אחת, בפיקודו של אלי קידר, פנתה לעבר הרובע היהודי כי הוא רצה שתהיה לו בכורה בהגעה למקום שבו הוא גדל. פלוגה שנייה, של יקי רשף, נכנסה לרובע המוגרבים, שהיה רובע צפוף מאוד בחזית הכותל. הפלוגה נכנסה לקרב יריות. אנחנו, פלוגה ב' בפיקודו של עוזי ילובסקי, נכנסנו לשער האשפות, פנינו ימינה ודהרנו לכיוון הכותל. לא היה שם איש.
"הצנחנים טענו ועדיין טוענים בכל סיפוריהם שהדבר הראשון שעשו היה לנפץ את השלט 'אל־בוראק'. היה שלט אחד ויחיד שם. אנחנו, לוחמי גדוד 163, הצטלמנו מתחת לשלט השלם לפני שנופץ על ידי הצנחנים, כך שלא נדרשים יותר הסברים".
אנשי גדוד 163 העלו את טענתם כבר עם סיום המלחמה, אבל כשהיסטוריה מתקבעת - גם העובדות לא יזיזו אותה. כל ילד ישראלי מכיר את מה שנחשב לתמונת שחרור הכותל.
אני מתכוונת כמובן לתמונה שצילם דוד רובינגר ב־7 ביוני 1967. יש בה רגע מזוקק של התרגשות בקנה מידה היסטורי: ארבעה צנחנים נרגשים בעת שחרור העיר העתיקה, כשברקע הכותל המערבי. רובינגר השתרע על האדמה כדי שהעדשה תקלוט במידת האפשר את המנצחים ואת אבני הכותל, ותפס בעדשתו את חיים כהן, יצחק יפעת וציון כרסנטי (או אברהם בורשטיין, עד היום יש מחלוקת).
ה"ניו יורק טיימס", "הארץ" ו"דבר לילדים" פרסמו את הצילום, שהפך לחלק בלתי נפרד מאלבומי הניצחון. אריאל שרון השתמש בו במסגרת תעמולת בחירות, ואפילו חברת דובק עשתה בו שימוש בפרסומת. הזיכרון ההיסטורי התקבע. אין פה משום ביטול הגבורה של הצנחנים חלילה. "ברגע שהתקבלה התמונה שלנו מתחת לשלט השלם בכותל, העברתי אותה אל ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין, שחקר במשך חודשים ארוכים את האותנטיות שלה ואת העובדות".
גדוד 163 ספג אבידות כבדות בקרב הדמים שבו כבש את שכונת אבו טור בירושלים, לפני הפריצה לכותל. אבו טור הייתה מלאה במוצבים של הליגיון הירדני. 30 פצועים באורח קשה ו־17 הרוגים, בהם המג"ד, סא"ל מיכאל פייקס. פלוגה שלמה נתלשה מהגדוד. תולדות קרב אבו טור כמעט נמחקו. על האנדרטה שהציבו אנשי הגדוד, חקוקים שמות חבריהם הנופלים. בכל שנה ביום הזיכרון כמסורת, אלישקביץ נושא דברים לזכר הגדוד שלו ליד האנדרטה. מי שנשאר - מגיע. ולמי שהיה שם - מגיע שיישאר בסיפור הקולקטיבי שלנו.