כנראה שרק אחרי לכת נתניהו, נוכל להשיג את הריסטארט ההכרחי בפוליטיקה

הממשלה הנוכחית של ישראל - שנבחרה באופן דמוקרטי, וזכתה ברוב קולות הבוחרים - לא מסוגלת להשמיע דעה ברורה בנוגע לסוגיית גיוס החרדים. ולא רק משום שחלק ממרכיביה הם נציגי החרדים עצמם. גם אנשי הליכוד וגם אלה של עוצמה יהודית או הציונות הדתית לא מבטאים ברובם עמדה נחרצת בנושא.

האלוף במיל': "נתניהו משקר, כי הצבא אומר לו בדיוק. יש הישגים לצה"ל בעזה"
חיזבאללה ראה צעד אחד קדימה: החיסול הדרמטי כלל לא יפגע בו?

וזה נכון גם לגבי סוגיית “היום שאחרי" בעזה, וספציפית - לאופציה של התיישבות יהודית מחודשת ברצועה. איתמר בן גביר התבטא מפורשות בנושא, ואף הצהיר שיעבור לגור בעזה היהודית. אבל מרבית חלקי הקואליציה שומרים על עמימות בעניין. מגדיל לעשות ראש הממשלה נתניהו, שמקפיד לפזר רמזים על התנגדותו לעצם הרעיון, אבל נמנע מהצהרות חותכות ומפורשות.

אבל מה שמדהים הוא ששתי הסוגיות האלה - הבוערות והמדממות - הן ממש לא שנויות במחלוקת בקרב מרבית הישראלים עצמם. בנוגע לגיוס החרדים יש רוב ברור לגמרי, גם של חילונים וגם של דתיים לאומיים, שתומך בגיוס כזה. אפילו שופט העליון הדתי והימני, נעם סולברג, כבר לא יכול היה להתאפק ולהסתיר את כעסו על גרירת הסוגיה בידי הממשלה.

אלה שתומכות באופן גלוי בייסוד מדינה פלסטינית מהוות רק מיעוט קטן. גם בנושא שאיים לקרוע את המדינה מבפנים, הרפורמה המשפטית, הפערים האידיאולוגיים בין הצדדים לא הצדיקו את עומק הקרע. הלא הדרישה לרפורמה במערכת המשפט משותפת כמעט לכל הצדדים. וזה נכון לעוד עימותים עקרוניים, כמו הכפייה הדתית. מרבית הישראלים תומכים מצד אחד בחיה ותן לחיות, ומהעבר השני לא מפחדים מגילויים ציבוריים של מסורת, ולא רואים בכל דבר הדתה.

אז מה בעצם קורה כאן? איך ניתן להסביר מצב שבו המדינה משוסעת לחלוטין מבחינה פוליטית, אף שרוב אזרחיה לא כל כך שונים זה מזה בהשקפות הבסיסיות שלהם? אחת התשובות המרכזיות היא - השיטה הפוליטית שלנו. זו שמאפשרת לקבוצות קטנות, בדרך כלל קיצוניות, לצבור כוח שהוא חסר כל פרופורציה בהתחשב בגודלן האמיתי.

הדוגמה המובהקת היא, כמובן, המפלגות החרדיות, שלאורך שנים ניצלו את עובדת היותן לשון מאזניים כמעט בכל קואליציה כדי לגרוף הישגים וויתורים מצד המפלגות הגדולות יותר. והנה, אפילו בעיצומה של מלחמה עקובה מדם, כשחיילי מילואים נדרשים להתייצב כבר בפעם השלישית מאז 7 באוקטובר מפאת מחסור בכוח אדם, הם לא מגלים ולו קמצוץ של רצון לשנות את נוהלי הגיוס. שימו רגע בצד את הצד המוסרי המקומם. מה שהכי מדהים הוא שהם אפילו לא מפחדים. כי הם יודעים שאי אפשר בלעדיהם, בכל קואליציה.

דוגמה אחרת היא התלות של הקואליציה הנוכחית בימין הקיצוני. למפלגות של סמוטריץ' ובן גביר יש בסך הכל 14 מנדטים. קצת יותר מ־10% מכלל חברי הכנסת. ועדיין - נדמה שהם מכתיבים עבור כולנו את המציאות. ומונעים, כל פעם מחדש, כל אפשרות של פשרה ממשית.

על הסכין

דוד לוי, זכרו לברכה, סבל מגזענות קשה. בשנות ה־80 שבהן התבגרתי כולנו סיפרנו עליו בדיחות, בקשר ישיר למוצא שלו. ולכן טוב שאחרי מותו יש הכאה קולקטיבית ומוצדקת על חטא. אבל היא לא צריכה להפוך לשיר קינה מזויף ומיופייף על מנהיג גדול שהיה בכלל שמאלן שוחר שלום ושוויון, ואפילו לא ידע שהוא כזה.

עשו לעצמכם טובה, ותקשיבו ל"הכי", השיר החדש והיפהפה של אלון אולארצ'יק. האורגינל. אף אחד לא מלחין וכותב כמוהו. דוגמית: “פולניה נעשתה קצת קלישאה, ולא יודע כמה היא הומה בי. לכל אחד עבר־הווה־עתיד, אני רק משתדל שלא ייגע בי". דודו טסה הפיק מוזיקלית נהדר, ואפילו ניגן בס! בשיר של אולארצ'יק! רגע מתוק של נחמה.

כולם מדברים על “אריק" (נטפליקס), ובצדק גמור. בנדיקט קמברבאץ' מגלם בובנאי אלכוהוליסט, שבנו היחיד נעלם אל תוך מנהרות הרכבת התחתית של ניו יורק באייטיז. במסע החיפוש שלו משתלבים חקירת משטרה מלאת ריקבון, היחסים המתדרדרים שלו עם אשתו והומופוביה קשה על רקע מגיפת האיידס. והכל עשוי באופן מרתק, סוחף ומלא דמיון.