1
כמו אזרחים רבים בישראל, קיבלתי ביום שבת דיווחים ראשונים על שחרור חטופים דרך ידידים שלוקים במחלת ההפצה של פייק ניוז, ורק לעתים רחוקות הידיעות שהם מפיצים מתבררות כנכונות.
בשבת הייתה זו גברת ס' שהעבירה לי ידיעה על ארבעה חטופים ששוחררו ואחרי כמה דקות גם את שמותיהם. ניסיתי לברר אצל אנשים הנמצאים בעניינים אם הידיעה נכונה, ולא חזרו אליי. אז הבנתי שהיא נכונה.
כשיצאה ההודעה הרשמית, נצמדתי לטלוויזיה, מעשן בשרשרת, מזיל דמעות עם אנשי החדשות שנשברים מהתרגשות בשידור חי, והמחשבות שלי עפו אל עינב צנגאוקר ואל ליאורה ארגמני, המאושפזת באיכילוב בשל סרטן.
כל כך קיוויתי שליאורה תזכה לדקה של הכרה מלאה, ותזהה שמי שמחבקת אותה היא בתה היחידה נועה. בעבר אמרה וריגשה (שוב היו לי דמעות) שלפני שהיא תמות היא רוצה לראות את בתה נועה בריאה ושלמה. איזו אמא.
כשהחלו להתפרסם התמונות של הורים שמחים על שובם של ילדיהם מהשבי, חשבתי הרבה על עינב צנגאוקר, הלביאה הזועמת שמובילה את מאבק הורי החטופים. אמיצה, נועזת, חדה כתער. כמה הייתה רוצה שבנה מתן יהיה כבר בזרועותיה וסוף־סוף היא תוכל לנוח קצת אחרי החודשים הסוערים שעוברים עליה.
כשהחלה סדרת צילומי יחסי הציבור של ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא יצחק בוז'י הרצוג, כיביתי את הטלוויזיה. חשבתי על אמא נוספת שלא הייתה שותפה לחגיגות, רותי, אמו של פקד ארנון זמורה ז"ל, שנהרג בפעולת החילוץ של שלושת השבויים במחנה הפליטים נוסייראת.
קראתי קצת על ארנון זמורה. איש ספר, אוהב מוזיקה, שקט, אב מסור, בעל אוהב. הוא, איש שתמונתו הייתה אסורה לפרסום כשהיה בחיים בשל תפקידו, הפך לפתע ל"כוכב" תקשורת עם התוספת ז"ל ליד שמו, ונכנס להיסטוריה הצבאית של ישראל אחרי שאושרה הצעת הרמטכ"ל לקרוא למבצע שחרור החטופים על שמו - “מבצע ארנון".
יש משפחות צוהלות (משפחות החטופים שחזרו), ויש משפחה כואבת ואבלה (משפחת זמורה), ויש עוד 120 משפחות כואבות, מודאגות, חוששות לגורל יקיריהן שעדיין נמצאים בשבי חמאס וגורלם תלוי בהחלטה גורלית, האם תתממש עסקת השבויים או תידחה.
2
פנייה אישית לעינב צנגאוקר:
עינב יקרה, עשיתי במהלך חיי דוקטורט על הפגנות. השתתפתי בהפגנות סוערות מימי הפנתרים השחורים דרך הפגנות הנכים והפגנות בני הקהילה האתיופית והפגנות חולי הסרטן למען הכנסת תרופות מצילות חיים לסל הבריאות. בהפגנה למען חולי הסרטן שבתנו רעב.
קבלי עצה שתזרז את המאבק שלך לכיוון החיובי (אני מקווה) - תודיעו על שביתת רעב מיום ראשון, את וכמה עשרות מבני המשפחות הנאבקות איתך למען החזרת החטופים “עכשיו!".
תתמקמו בשערי קריית הממשלה בירושלים כדי שראש הממשלה בעצמו וכל שר ייאלצו לחלוף על פניכם, לראות אתכם ולשמוע את קולכם. אחרי כמה ימים יתחילו חלק מכם להתמוטט מאפיסת כוחות, ואמבולנסים יפנו אתכם אל מול מצלמות הטלוויזיה לבתי חולים. התמונות האלו תהיינה בהמשך תמונות הניצחון שלכם שיביאו לעסקה, ובני משפחותיכם יחזרו הביתה.
אם הנושא לא היה רציני כל כך, ומדובר פה בדיני נפשות, הייתי מהמר ששביתת רעב של משפחות החטופים ואת בראשם תביא למהפך אצל חברי הממשלה האטומה הזאת.
3
שמעתי במקרה את השיר “שוב", שכתבה דפנה עבר הדני, והוא התאים לי בול לימים האלו:
חזרת פתאום
הנה אתה בבית.
תן לי רק דקה לנשום
באת לי כל כך, כל כך פתאום.
היה לי קשה,
אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש...
גם לך היה ודאי לא קל.
אם, אם רק,
ורק אם תרצה,
נהיה פה גם מחר
אל תתנצל
תראה כעת זה לא חשוב
תן לי דקה להתרגל אליך שוב...
חזרתי פתאום,
הנה, אני בבית.
תני לי רק דקה לנשום,
באתי לך כל כך, כל כך פתאום!
היה לך קשה,
ואת לא מתלוננת,
את הרי יודעת ש...
שגם לי היה ודאי לא קל.
אם, אם רק,
ורק אם נרצה,
נהיה פה גם מחר
לא נתנצל - כעת זה לא נראה חשוב
תני לי דקה להתרגל אלייך שוב...
שוב…
אני מודה לאומן היוצר המופלא אורי אינקס, שמאפשר לי להשתמש באיוריו המדהימים במדורי הצנוע.