אנשים מגיעים לכאן מסיבות שונות, הסבירה המדריכה רגע לפני שגם אני נפלתי לטרנד אמבטיית הקרח וטבלתי במשך כמעט דקה בטמפרטורה של שתי מעלות.
"משרת את נתניהו ופוגע בישראל": הבכיר לשעבר מנתח את מניעי רה"מ
שמעתם פעם על הכפר השוודי? ככה הוא נראה עכשיו | צפו בתיעוד
היא מנתה את הסיבות הנפשיות לפני הסיבות הבריאותיות, לדבר שכל כך הרבה אנשים עושים היום: טבילה בטמפרטורה לא הגיונית כדי להתחזק פיזית ומנטלית. “זה בריא, אבל אנשים בעיקר מגיעים לכאן כדי להוכיח לעצמם שהם יכולים להתמודד עם קשיים, זה באיזשהו מקום ניצחון הנפש על הגוף".
בדרך כלל ממליצים על טבילה של שתי דקות בתור התחלה. כבר שמעתי על כאלה שהיו בפנים שבע דקות, שוכבים בפנים חתומות במבט מדיטטיבי בתוך מה שנראה כמו מקרר גלידה ענק, מלא בקוביות קרח.
אני מהופנטת מאנשים כאלה, שמצליחים להתעלות מעל כל תחושת סבל אנושית ולקבל בצורה טוטאלית, בלי שיפוטיות, סיטואציות שנקרות בחיים וגם מאלו שמכניסים את הגוף העדין שלהם לטראומה מרצון, ושוהים בה דקות ארוכות רק כדי לשחרר איזה באג שתקוע בנפש. אני מניחה שיושבי הכוכבים האחרים, שמביטים עלינו מלמעלה, בוודאי תוהים מדוע בני אדם בוחרים להכאיב לעצמם כדי להשתחרר מנטלית.
למה אי אפשר פשוט להביע רגשות כדי לחוש חופש ותחושת מסוגלות. הם בוודאי לא מבינים אם המוטו “הכל בראש" הוא המנטרה של כל האנשים שמאתגרים את עצמם פיזית, למה אף אחד פשוט לא מאמין שזה נכון? בשביל מה הם מעמידים את עצמם כל הזמן במבחן?
במעלית, בדרך לטבילה, מישהו עם מגבת שאל אותי אם אני בדרך ל"קרח". אמרתי לו שכן, שבאתי לפרגן לחברים שפתחו את המקום, והוספתי קצת ביהירות שאני שוחה מילדוּת בבריכת גורדון עם מי התהום הקפואים (24 מעלות, במונחי אמבטיית קרח זו טמפרטורת סהרה).
“היית בקרח?", שאלתי, והנחתי שכן. הוא היה כל כך מלא באדרנלין ונראה אנרגטי וזורח, שנראה שבאתי לו עם השיחה הזאת בזמן. הוא ענה שהוא הולך שלוש פעמים בשבוע. “למה?", תהיתי. “כי זה הדבר היחיד שמצליח לגרום לי להרגיש".
כמי שמלקטת קרעי משפטים של אנשים, בין שהם נאמרים לי ישירות ובין שהם נשמעים בחלל, כדי לכתוב מהם טורים, ידעתי שיש לי משפט שייכתב כאן. אחר כך תהיתי אם הטבילה תגרום גם לי להרגיש.
אבל אני, שבדרך כלל הולכת קודם כל עם הלב, לא הייתי קשובה לנפש באותו היום אלא בעיקר לגוף. ידעתי שמנטלית אני חזקה. רקדתי פעם בלט, אני עובדת שני עשורים בתקשורת, נקלעתי פעם לשיט על סירת גומי בסערת גשמים משוגעת בפיורדים, נפל לי טיל בתוך הבית. “הכל בסדר", זו מנטרה אצלי. מה זה עבורי שתי דקות במים שהם אפילו לא מתחת לאפס. טעיתי.
כבר בשניות הראשונות הבנתי שהכאב בלתי נסבל. מנטלית אני אולי חזקה, אבל הגוף לא מסתנכרן עם הראש. יש לו החלטות משלו. הוא לאחרונה גם קצת כועס עליי, מנסה לדבר איתי ולהסביר לי שאני מעמיסה עליו יותר מדי. הוא חושב שאני מצפה שהוא יהיה משהו אחר שהוא כבר לא יכול להיות. הוא כמו שהוא וככה הוא רוצה, ואני חייבת לקבל את זה או שלא יהיה לנו טוב ביחד. ואני מנסה להקשיב, בדרך כלל מאוחר מדי, אחרי שכבר כואב משהו. והוא לוחש לי “אמרתי לך", ואני מבטיחה להשתפר להבא, ושוב שוכחת.
בניסיון הראשון יצאתי אחרי 15 שניות. בניסיון השני ידעתי שאני חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה יותר. עוד חצי דקה וזהו. המדריכים שלי עמדו בצד ואמרו לי שאני יכולה יותר ובקלות, וזה הזכיר לי איך בבית הספר תמיד אמרו לי שאני יכולה אם רק פשוט אפסיק לוותר לעצמי, אף שמעולם לא הרגשתי שוויתרתי לעצמי, וזה היה מתסכל עוד יותר.
ואז, בפעם השלישית, אחרי שכבר הכנסתי את כל הגוף והרגשתי קתרזיס אבל גם כאבים לא נורמליים, הבנתי שאולי אני לא צריכה את הקרח כדי לשחרר רגשות כלואים או להעלות את רמת האנדורפינים או להוכיח לעצמי שאני חזקה מנטלית ומסוגלת לכל. אני פשוט צריכה לשחרר את רמת הציפיות הבלתי אפשרית שלי מעצמי. ובעיקר את הניסיון להוכיח לעצמי כל הזמן שאני יכולה.
זו הייתה הקלה. כי בשנייה ה־45 כבר הייתי בחוץ. היה כיף והגוף היה קליל. אז מה אם יצאתי לפני הזמן? הרגשתי שאיבדתי שלושה קילוגרמים של מסע של שנים שנשאתי על הגב.
ואז פתחתי את האינסטגרם וראיתי שמישהי כתבה שאחד הדברים המדהימים בלהתבגר זה להפסיק להתייחס למה שאנשים אחרים חושבים עליך. וחשבתי שהיא צודקת, ואולי זה ילך וישתפר אם גם נפסיק להתייחס למה שאנחנו חושבים על עצמנו.