מספיקות שלוש־ארבע פגישות בניו יורק עם יהודים המעורים בקהילה, כדי להתרגל לכך שזו המציאות החדשה של היהודים כאן, וגם שלנו בישראל. עורכים בהוצאות ספרים, סוכני ספרים, אגודות, מגזינים, כולם חשופים ל"קמפיין" של הוקעה, אם אינם אדוקים מספיק בהוקעתם־שלהם את ישראל. וכמובן, מחוללי הקמפיין יטענו שאינם מכוונים ליהודים, אלא לישראל. אבל ההבדל קטן. רוב היהודים באמריקה הם אוהדי ישראל, רובם מרגישים קשר, לפחות כלשהו, לישראל.
יהיו לכך השלכות על אקדמאים ישראלים שרוצים לצאת למחקר בעולם. יהיו השלכות על בתי הוצאה. יהיו השלכות על החשיפה של ישראלים לתרבות העולם, ועל החשיפה של העולם לתרבות ישראלית. בקרוב ממש תוכלו לקרוא עוד מאמרים בנושא הזה במגזינים אמריקאיים נחשבים, שכבר שלחו כותבים לראיין אמנים ישראלים. בקרוב ממש תוכלו לראות כיצד אווירת הדה־לגיטימציה מכרסמת בכוחה של ישראל לספר את הסיפור שלה.
לצה"ל אין תשובה לכטב"מים של חיזבאללה: "אולי התעוררנו מאוחר מדי"
תשובת חמאס חשפה: זה ההישג הישראלי ברפיח שהכי כאב לסינוואר
תחושת המצור תקשה במיוחד על מי שחשופים לעולם ומעוניינים בעולם. כלומר, בעיקר על הישראלים שגם כך חשים במצור, לנוכח ממשלה שקשה להם לקבל את תרבותה, לנוכח קבוצות חזקות בחברה שנעשות שבטיות יותר, לאומניות יותר, דתיות יותר. מצד אחד, את ארצם קשה להם לפעמים להכיר. מצד שני, בארצות אחרות מביטים בהם כעל שותפים לפשע דמיוני שלא בוצע. מצד אחד, מסובך להם יותר להתנחם בקשר לתרבות המערב המתנכרת להם. מצד שני, מסובך יותר להתחפר בתרבות הישראלית, המתרגלת בהדרגה לבידוד מצמצם משאר העולם.
מי מודאגים מהאפשרות שישראל "תהפוך למוקצה במדינות המערב"? בסקר יוני של JPPI מצאנו תשובה לשאלה הזאת: במרכז ולשמאלו הדאגה גדולה. בימין־מרכז ובימין הדאגה מועטה. החילונים מודאגים, הדתיים והחרדים לא מודאגים.
יש כאן כמובן תשלובת של סיבות שנערמות זו על גב זו: אלה צורכים יותר תרבות מערבית, ואלה פחות – סיבה ליותר או פחות דאגה. אלה נוסעים יותר למדינות המערב לצרכי עבודה ובילוי ואלה פחות – סיבה ליותר או פחות דאגה. אלה מזדהים יותר או פחות עם ערכים שמקורם בתרבות המערב – סיבה ליותר או פחות דאגה. אולי טוב לישראל שהעולם מתנהל כך, ויכפה על האליטות שלה להישאר ולהתבצר, בהיעדר אלטרנטיבה. אולי רע לישראל שהעולם מתנהל כך, ויכפה עליה התנתקות מדורגת ממה שמחולל קדמה, שגשוג, התפתחות מדעית ואינטלקטואלית.
מי שאינם מודאגים מהאפשרות שישראל תהיה מוקצה, אולי חושבים שהתרבות היהודית מספיקה לקיום רוחני גם בלי תוספות, אולי משלים את עצמם שהיהודים חכמים מספיק כדי להתקדם בלי קשר לשאר העולם. הם טועים. התרבות היהודית עשירה, אבל מתעצמת דווקא בממשק עם תרבויות אחרות. היהודים חכמים, אבל חוכמתם מתגלה כאשר הם מוותרים על מחנק התרבות של השטעטל ונושמים גם אוויר של תרבויות אחרות.
בדרך לחנות הספרים בניו יורק, תחנה ראשונה כמעט בכל ביקור, הגם שלא נותרו הרבה כאלה, קשה שלא להרהר עד כמה "המאה היהודית" כרוכה ביכולתם של יהודים לקיים ממשק פורה ולעומתי עם עמיתים: המחזאי והעיתונאי בנימין זאב הרצל, הפיזיקאי אלברט איינשטיין, הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד, הסופר פרנץ קפקא, שממש עכשיו מציינים מאה שנים למותו. לניתוק של היהודים מהתרבות המערבית, לניתוק של ישראל מהתרבות המערבית יהיה מחיר כבד.
זה ללא אומר כמובן שישראל, או היהודים, צריכים לוותר על עמדתם הנחרצת שגם להם מגיעה מולדת. זה לא אומר כמובן שישראל, או היהודים, צריכים לקבל תכתיבים שיקשו עליהם לשמור על שלומם ועל חייהם.
אבל לדאוג צריך. לדאוג זה המינימום. מי שלא דואג – מדאיג.
המאמר המלא יפורסם מחר ב"מעריב"