לפני שנתחיל לענות על השאלה שבכותרת, צריך להבהיר למה זה בכלל אמור לעניין אותנו. עוד לפני שאירופה הייתה נוצרית, התעללו בנו היוונים והרומאים עובדי האלילים. הנצרות רק החמירה והעמיקה את האנטישמיות שלהם. מדינת ישראל הוקמה בידי פליטי שנאת ישראל האירופית.
אודים מוצלים מההשמדה. העם היהודי היה אמור לתת גט כריתות נצחי לאירופה ולא לדרוך עוד על אדמתה הרוויה אפר ודם יהודי.
לכאורה, היינו צריכים לשמוח, או למצער להיות אדישים למראה אירופה ההולכת ונכבשת בלא קרב בידי מהגרים מוסלמים. להגיד "מגיע להם". אבל אירופה חשובה לנו. מחצית מהיצוא הישראלי נרכש באירופה. יש לנו (עדיין?) מדינות ידידות באירופה, ומחמת קרבתה היחסית היא החו"ל המועדף על הישראלים, הזקוקים להפוגות אוורור.
לצה"ל אין תשובה לכטב"מים של חיזבאללה: "אולי התעוררנו מאוחר מדי"
38 שנים אחרי: סערת רצח הנער מסרבת להגיע לסיום | כל הפרטים
גל האנטישמיות המציף את היבשת לא מרתיע אותם. לכל היותר יעקרו יהודי הגלות את המזוזות מפתחי בתיהם, והישראלים יימנעו מלדבר עברית בקול רם. זה לא עזר לפני 80 שנה. זה לא יעזור גם היום. האנטישמיות האירופית עמוקה ושורשית במדינות רבות, במזרח אירופה וגם במערבה.
אך כיוון שבדמוקרטיה ליברלית אסורה כל צורה של גזענות – תהיינה מדינות, או רק צעירים פרוגרסיביים וליברלים בהן, שיתעטפו באצטלת "אנטי־ישראליות" או "אנטי־ציוניות" כדי להסתיר את שנאת ישראל המפעפעת בדמם. כך באירלנד ובספרד, עם מסורת אנטישמית קתולית אשר בימי מלחמת העולם השנייה הצהירו על "ניטרליות" אך תמכו בגרמניה.
כך נשיא צרפת, שהורה לגרש את ישראל מתערוכת הנשק הגדולה בפריז, כיוון שהיא מעיזה להילחם בחמאס, והורגת בעזה גם "בלתי מעורבים" כמו כתב אל־ג'זירה ואביו הרופא שכלאו בביתם שלושה חטופים. וכך "שר החוץ ומדיניות הביטחון" של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל הספרדי, אשר האובססיה האנטי־ישראלית שלו גלויה מוכרת וידועה.
איתמר אייכנר כתב השבוע ב־YNET כי ביום שבו חל שינוי טקטוני במפה הפוליטית באירופה, עסק בורל במה שכינה "הטבח של אזרחים פלסטינים", כשהוא מתייחס לפעולת חילוץ החטופים בנוסייראת. בשלושת החודשים האחרונים צייץ בורל 127 פעם על המלחמה בעזה ורק 67 פעמים על המלחמה באוקראינה, מלחמה המתחוללת באירופה ואמורה להטריד אותו הרבה יותר. בורל דנן קורא לאיחוד האירופי להטיל עלינו סנקציות. לצערו העמוק, מספר מדינות אירופיות ידידות לישראל (צ'כיה, אוסטריה הונגריה וגרמניה) מונעות מהאנטישמי לחנוק אותנו.
בבחירות לפרלמנט האירופי שנערכו השבוע נרשמה תבוסה לשמאל הקיצוני ול"ירוקים" (השם האירופי המכובס לאותו דבר עצמו) ועליית כוחו של הימין. אצלנו בשמאל יש שמעקמים פרצוף ומודאגים מעליית "הימין הקיצוני". רומזים שהם פשיסטים, אנטישמיים סמויים. הם מגנים כל שיתוף פעולה פוליטי עם ידידינו המעטים, כאילו יקיריהם מהשמאל הליברלי הירוק באירופה אינם שונאי ישראל גלויים, פעילים ובוטיים. לא מהאנטישמיות של הימין האירופי חושש השמאל בישראל, אלא דווקא מתמיכתם בישראל ובממשלתה. לטעמם – בידוד שלם של מדינת ישראל יחיש את מפלת נתניהו.
בגרמניה, בצרפת, באיטליה, באוסטריה ובהולנד התחזקו מאוד מפלגות הימין - והן שולחות לפרלמנט האירופי גוש גדול שיוכל לבלום לפחות מקצת ממאמצי השמאל־מרכז לפגוע בנו, להחרים אותנו, להכיר במדינה פלסטינית. מקובל לחשוב כי השינויים הפוליטיים הללו באירופה הם תגובת הציבור להצפת אירופה במהגרים מוסלמים מאפריקה, מאסיה ומהמזרח התיכון, אשר רובם כלל לא ניסו להשתלב או להיטמע בחברה האירופית.
רבים מהם הביאו עמם את תורת האחים המוסלמים, השואפים להשתלט על היבשת ולהשליט בה את חוקי השריעה.
התמעטות הילודה באירופה, הריבוי הטבעי השלילי, הצורך בידיים עובדות ואידיאולוגיה אולטרה־ליברלית הבאה להשקיט את רגשי האשמה הפוסט־קולוניאליים - גרמו למדינות רבות ביבשת לפתוח לרווחה את שעריהן. בגרמניה – 5.5 מיליון מוסלמים. בצרפת – כארבעה מיליון, בספרד למעלה ממיליון. בהולנד – כמעט מיליון וכך גם בבלגיה, שבה כבר מהווים המוסלמים 7% מהאוכלוסייה.
כבר לפני כ־20 שנה טבעה העיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י את המונח "אירו־ערבְּיה" ובעקבותיה פרסמה בת יאור (שם העט של גיזל ליטמן) ספר בשם זה. הם צפו שחורות לאירופה, הנכנעת בלא קרב לאסלאם הפולש. השנים שחלפו מאז אימתו את התחזיות שלהן. כבר באותן שנים קמו בכמה מדינות אירופיות מפלגות ימין שניסו להיאבק בתופעה, אך אלו הוקעו מיד כמפלגות גזעניות, פשיסטיות. לעתים מצאו בהן גם עקבות אנטישמיות, אפילו ניאו־נאציות. המרכז־שמאל באירופה ניסה להיאבק בתמיכה העממית הגוברת באותן מפלגות - וכל מי שיצר איתן בריתות פוליטיות הוכתם גם הוא.
אבל לא רק ההתנגדות להגירה המוסלמית לאירופה הביאה להתחזקות מפלגות הימין ביבשת. הטרלול הפרוגרסיבי הביא לתגובת־נגד שמרנית, ריאקציה לטירוף של תרבות ה־WOKE, הביטול/טשטוש הזהות המינית - המשפחתית או הלאומית. בארה"ב מתבטאת תגובת הנגד בהתחזקותו של טראמפ. באירופה - בהתחזקות הימין ודעיכת השמאל.
גם אם על פי תוצאות הבחירות הללו נראה כי גוש המרכז השולט עתה בפרלמנט האירופי ובנציבות האירופית בראשות אורסולה פון דר ליין, יוכל עדיין להרכיב קואליציה עם השמאל, ולכאורה להמשיך בעמדותיו הנוכחיות - נראה כי גם שם יודעים לפענח את האותות שהציבור באירופה משדר להם. הגוף האירופי החולה, שכבר דומה היה שנגזר מותו ושהוא עתיד להפוך בתוך עשורים אחדים ליבשת מהגרים הנשלטת בידי האסלאם – מגלה סימני רצון לחיים. נכונות למאבק.
בישראל מתחולל בעשורים האחרונים תהליך דומה. מאז ההתרסקות המדממת של הסכמי אוסלו, השמאל מתכווץ והולך. לא מתוך מה שנתפס ככישלון הנהגת השמאל – אלא מתוך הכרת רוב הציבור בשגיאה האסטרטגית של תפיסתו המדינית. גם לאחר הטבח והאסון בשמחת תורה, שהתרחש במשמרת של ממשלת ימין־ימין, רוב הציבור רוצה אולי בסילוקם של האחראים והאשמים ובראשם בנימין נתניהו – אבל דווקא תפיסת העולם של הימין השוללת הקמת מדינה פלסטינית וההבנה כי "אין עם מי לדבר" – התחזקו. אפילו אשליית ההיפרדות, "אנחנו כאן והם שם" – התרסקה.
מדינת ישראל הנלחמת על חייה בחזיתות רבות, סופגת גינויים ונתונה בלחץ דיפלומטי מצד האיחוד האירופי ומדינות רבות ביבשת. אנו זקוקים למהפך פוליטי באירופה. הביטוי של תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי לא יהיה מיידי, אך קו המגמה ברור. בצרפת, מפלגתה של מרין לה פן גברה על מפלגתו של הנשיא עמנואל מקרון, וזה מיהר לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות. לא נבכה אם ייחלש בהן עוד יותר.
שישה שבועות אחרי הטבח המזוויע בשמחת תורה ביקרו במעבר רפיח ראש ממשלת ספרד, האנטישמי פדרו סנצ'ז, עם ראש ממשלת בלגיה, האנטישמי אלכסנדר דה קרו, והאשימו דווקא את ישראל בפגיעה באזרחים. שניהם הוכו בבחירות האחרונות: דה קרו הובס והתפטר, סנצ'ז רק נחלש. באיטליה - גבר כוחה של מפלגת הימין של ראש הממשלה ג'ורג'ה מלוני. בהולנד - ידידי וידיד ישראל המובהק חירט וילדרס, שניצח בבחירות בהולנד, הגביר את כוחו בפרלמנט האירופי. חדשות טובות לישראל.
האנטישמיות באירופה עתיקה ומושרשת היטב. הדמוגרפיה באירופה הולכת ומשתנה, והתלות של האירופים במהגרים המוסלמים הולכת וגוברת. אם המגמה הזו לא תיעצר, האנטישמיות האירופית המסורתית, הנוצרית, תתחלף בזן המוסלמי שלה. הבחירות לפרלמנט האירופי השבוע עשויות להיות נקודת התפנית ההיסטורית.