במלחמות המאסף בכל זירה אפשרית הפסדנו ואנחנו מפסידים מדי יום. בחללים, בכלכלה, בלכידות, בהסכמות בינלאומיות ובתוקף מוסרי. הסיבה העיקרית היא ממשלה שלא השכילה ובעצם לא רצתה לתכנן ולהתארגן לקראת היום שאחרי המלחמות ובהתאמה למציאות.
סיוע אמריקאי? לחיילי צה"ל יש כנראה פתרון אחר
תכנון היום שאחרי הוא חיוני לכל מלחמה צבאית או למאבק פוליטי, ואפילו למלחמת ועד בבית משותף על שימוש בגג או בחצר. עקרון הברזל אומר שאם אתה רוצה לרצוח את השכן שמפריע לשנ"צ שלך, תחשוב על היום שאחרי. מה שמחייב את כל שותפי תנועת המחאה לנהל כבר כיום את המאבק בממשלה תוך הפעלת שיקולי היום שאחרי.
הנושאים שמניעים את המחאות הם בחירות עכשיו, חטופים אתמול, שחיתות, מחדלים צבאיים (חללי שווא) ומדיניים (טרפוד כל הסכם והסדר) או סתם חזירות נהנתנית בסגנון בנימין נתניהו ומירי רגב. שניהם ודומיהם ג'אנקים של חנופה, טרמפיסטים של הצלחות, זוללים ככל אשר יעלה במזלג וסובאים בגרסת הבולמוס של הסעודה האחרונה. הם גם אלה שמתקפים את הצורך בהבערת תנועות המחאה לטובת הקדמת הבחירות.
כל האנרגיה הזו אמורה להיות ממוקדת בשאלה ובתשובה על איזו מדינה אנחנו נלחמים. הנחת העבודה היא שרובם ככולם של המוחים רוצים במדינה דמוקרטית־ליברלית. מה שמחייב כבר עכשיו לשים על השולחן את אפיון התיקונים שנדרשים כדי לפרוץ את דל"ת (דיקטטורה לאומנית־דתית) הכלא שהממשלה הנוכחית סוגרת על אזרחיה הדמוקרטים־ליברלים.
התנאי הראשון הוא ההבנה שמדובר בפערים המרכיבים כיום את הפאזל הרופף ששמו מדינת ישראל. לא צריך להיות אנליסט מצטיין כדי להבין שלא ניתן לגשר עליהם. די לחוות את שיח השנאה ההדדית שמתחולל בשני הצדדים. החל מזהות אישית ולאומית, עבור בחיי יום־יום וכלה בפערים הבין־שבטיים שהפכו למטרות מלחמה שונות.
בייחוד כאשר הצד הדוחף להמשך לחימה הוא הקוטב ההפוך להשקפת העולם הליברלית־דמוקרטית. הוא כופה הפרדה בין דם נקיים לדם מלוכלכים מצד אחד, ומצד שני מעלה קורבנות אדם לטובת מולך ההדתה והשטחים שלהם.
ככה? צה"ל של המטכ"ל הנוכחי מפריד כבר כיום את מינויי היום שאחרי כדי לא ליפול על מינויי האקדח של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' שמכוון לרקתו של נתניהו. כמה קצינים חובשי כיפות ונעולי ציווי אלוקי כבר שוחררו בחזרה לבתי הגידול שלהם במאמץ של הרצי הלוי לבנות מטה כללי שפוי ולסלק חיילים קצינים שצו מלש"ב מלשכת הגיוס וצו 8 לגיוס חירום הם מיותרים מבחינתם של אלה שמגויסים בתוקף צו אלוקי.
המטכ"ל הבא, בצד בניית הכוח ועיבוד התו"ל הרלוונטי לאיומי האמת, חייב לנקות את הצבא ומערכת הביטחון מצבא אלאור אזריה, סמוטריץ', בן גביר וברק חירם. ואת המהלך הזה אסור לבצע אקראית, אלא כחלק בלתי נפרד מהפק"ל הצה"לי.
זהות ליברלית־דמוקרטית
תא"ל (במיל') עופר וינטר הוא דוגמית מאיימת לכך שהקוזאקים של אלוהים חייבים בצו הרחקה. "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל", הטיף וינטר לחייליו כמח"ט גבעתי בקלאסיקה של שיסוי באמצעות דבר ה'. "אני נושא עיניי לשמיים וקורא עמכם "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד… ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך".
למחרת פרסום דבר ה' בגרסת וינטר, תהיתי איך הוא עדיין בצה"ל. עד היום לא ברור (לי בכל אופן) אם הפעלת הצוות של הדר גולדין לא הייתה בניגוד ללו"ז ההכרזה על הפסקת האש. בהמשך הקריירה שלו שימש וינטר כמזכירו הצבאי של ידידו שר הביטחון נפתלי בנט, ומכאן ואילך השמיים וכל צבאם היו הגבול שאליו שאף. התעשתות צה"ל ניתבה אותו לתפקידי רוחב, עד שהתבקש לפרוש.
לפני כשבועיים פיזר וינטר בכנס "אריאל מתחברת לירושלים" את ההוכחות המרשיעות שבגינן נעצר קידומו. "האויב כבר לא מתרגש מסיסמאות חלולות ודיבורי רהב. אני מכיר אישית את רוב מפקדי השדה, הם עושים הכל כדי לנצח – אבל זה לא בעיה שלהם" (רמז, של הפוליטיקאים). "תפקידו של צה"ל זה להכריע, להפיל את האויב על הברכיים – בלי תירוצים וסיפורים" (רמז, המטכ"ל הנוכחי).
"מי זה חמאס?", המשיך וינטר לניצחון המוחלט, "כמה פלסטינים מצ'וקמקים – צריך להוריד כפפות ולהילחם כמו שצריך… מי זה חיזבאללה? אני לא מזלזל, אבל אנחנו הצבא הכי חזק במזרח התיכון, לא בגלל האמצעים – אלא בגלל הרוח... אין לגיטימציה? מנצחים עם מה שיש". ומה שיש על פי וינטר זה "קודם פצצות גדולות אחר כך פגזים, אחר כך D9 ובסוף לוחמים עם M16 – זה המוסר האמיתי".
בן גביר לא היה אומר זה ביותר עיוורון פוחז. אני מניח שווינטר ודומיו ממתינים לחלון הזדמנויות פוליטי. אם בנט או מי ממועמדי הכנף הימנית המתחדשת יהיו שוב בעמדת לחץ להקמת ממשלה חדשה, הם יכניסו אותם למסחרה של קח ותן במו"מ הקואליציוני. הדרך לבלום את וינטר ושות', כמו הדרך לבצר זהות ליברלית־דמוקרטית, עוברת בהיפרדות מושכלת שכוללת ריכוזי אוכלוסייה בעלי זהויות מנטליות שונות באזורים מוגדרים גיאוגרפית. זה קורה כאילו מאליו בשנים האחרונות. המהפכה המשטרית דחפה את רעיון ההיפרדות, המלחמה וביטחון הפנים בסגנון פוחזי בן גביר האיצו את הרעיון והצורך.
לכאורה מבצע חילוץ החטופים היה אמור להיות חלק ממטרות המלחמה המשותפת, אך למעשה הטיפול הממשלתי הוכיח שהפער הזה בלתי ניתן לאיחוי. כך שבשטח ובפועל תופסים תהליכי ההפרדה תאוצה כבר כיום לטובת סדר חדש. כמו התהוות משטרה מקומית מול משטרה ארצית. כיתות כוננות אזוריות במתכונת צבאית ומטכ"ל ארצי. כמו שיתוף הפעולה בין צה"ל לפנטגון האמריקאי במנותק ממדיניות הממשלה.
את המהלך הזה הוביל בני גנץ, והוא חובר למאמץ הגלובלי בהנהגת ג'ו ביידן לתכנון היום שאחרי נתניהו. ביום ההוא תדבר המציאות לטובת ההיפרדות הגיאוגרפית הזהותית והמנטלית. למה? מצ"ב הדוגמית המטלטלת: ראשי רשויות וארגונים, קבלנים וספקים שמסתופפים תחת המטרייה הליכודית, כולל ש"ס, חרדים ומתנחלים, יודעים שהם חיים על חשבון הקולגות שמחוץ לחלוקת עוגת המסים.
כשסוללים לך כביש ראוי ולשכנך משאירים כביש רעוע ואתה סופג תאונות מיותרות, מה הטעם לחיות במדינה הזו כשהפתרון הוא להיפרד לטובת ממשל פנים־שבטי? וחשוב לא פחות: אף אחד לא רוצה להיות ברשימת המדינות המתאכזרות לילדים של האו"ם לצד דאע"ש, אל־קאעידה ובוקו חראם. בימים של יד איש באח שלי כוזב, זו אמורה להיות הסיבה העיקרית להיפרדות.