השר בני גנץ מימש את איומו ופרש עם סיעת המחנה הממלכתי מהממשלה. בנאום הפרישה קרא השר גנץ לקיים בחירות בסתיו הקרוב, בחלוף שנה מאסון 7 באוקטובר. ואולם פרישת סיעת המחנה הממלכתי אינה מובילה לפירוקה של הממשלה, שכן עדיין ישנם 64 ח"כים השותפים לסיעות הקואליציה.
גלנט בדרך החוצה? ההצעה שעשויה להחזיר את סער לממשלה
בחוק יסוד "הממשלה" עוגנו ארבע דרכים לפירוקה של ממשלה ופיזור הכנסת: התפזרות עצמית מוקדמת בקבלת חוק מיוחד לפיזור הכנסת ברוב של 61 ח"כים; פיזור באמצעות צו ביוזמת ראש הממשלה ובהסכמת נשיא המדינה; פיזור אוטומטי בשל אי־קבלת חוק התקציב; פיזור אוטומטי בעקבות כישלון הרכבת ממשלה חדשה.
בניגוד למה שניתן לחשוב, רק במקרה אחד בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל נפלה ממשלה בהצבעת אי־אמון. היה זה בשנת 1990 במהלך שכונה "התרגיל המסריח". שמעון פרס, שעמד בראש המערך, יזם מהלך פוליטי ביחד עם המפלגות החרדיות להפלת ממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר, במטרה להקים ממשלה צרה בראשות פרס. הממשלה נפלה בהצבעת אי־אמון, אך פרס לא הצליח לבסוף להרכיב ממשלה.
מאז שמנגנון אי־האמון שונה והפך לאי־אמון קונסטרוקטיבי, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להפיל ממשלה בישראל בהצבעת אי־אמון, מכיוון שהצבעה כזו מחייבת תמיכת 61 ח"כים לפחות בממשלה חלופית. כלומר, בעת הצבעת אי־האמון חייבים ח"כים להציע ממשלה חלופית שתושבע במקום הממשלה שנגדה מצביעים אי־אמון.
לכן, אחת הסיבות הנפוצות ביותר לפירוק ממשלות בישראל בטרם עת היא החלטת הכנסת לפזר את עצמה בקבלת חוק מיוחד לפיזור הכנסת, וזאת לרוב לאחר שהממשלה איבדה את אמון הכנסת ומתגבש רוב לבחירות מוקדמות. במצב דברים זה מעדיפים הח"כים לקבוע לבדם את תאריך הבחירות באמצעות חוק בהסכמה לפיזור הכנסת.
ישנם שני מקרים שבהם פוזרה הכנסת בצו (על ידי ראש הממשלה אריאל שרון ב־2002 וב־2005). במקרים אלו הבחירות הוקדמו והממשלות התפרקו. כמו כן, בחלק מהמקרים ראש הממשלה התפטר בשל נסיבות פוליטיות שונות, ובעקבות זאת הוקמה ממשלה חדשה באותה כנסת או שהבחירות הוקדמו.
מתוך 24 כנסות מאז קום המדינה, ב־18 מקרים הבחירות הוקדמו. כלומר, רק ארבע כנסות מילאו את ימיהן. ב־14 מקרים פיזור הכנסת נעשה באמצעות חוק להתפזרות הכנסת שקבע מועד חדש לבחירות. בארבעה מקרים נוספים הכנסת פוזרה במסגרת המנגנונים האחרים שקיימים – פיזור בצו על ידי ראש הממשלה בהסכמת הנשיא, כישלון בהרכבת ממשלה (לפני בחירות 2009) ואי־העברת תקציב מדינה (לפני בחירות 2021).
אם יורשה לי להמר, גם הכנסת הנוכחית, הכנסת ה־25, לא תמלא את ימיה, וכהונתה לא תימשך עד אוקטובר 2026. ככל הנראה בעקבות חוק לפיזור הכנסת, במוקדם או במאוחר, יקבעו חברי הכנסת מועד לבחירות מוקדמות.
כפי שכתבתי לא אחת בטור זה, אני סבור שהאיום הממשי על עתידה של ממשלת נתניהו השישית הוא משבר חוק הגיוס, ולא האירועים הביטחוניים הקשים מאז 7 באוקטובר. השבוע, ברוב של 63 ח"כים וכאשר שר הביטחון יואב גלנט מצביע נגד, הצליחה הקואליציה לקבוע דין רציפות להצעת חוק הגיוס שעברה בממשלת השינוי, אך ח"כים רבים בליכוד כבר הודיעו שלא יתמכו בהצעת החוק במתכונתה הנוכחית בהמשך הדרך.
במקביל, שופטי בית המשפט העליון שוקדים על כתיבת פסק דינם הדרמטי, אך הצפוי, שבו, ככל הנראה, יורו לגייס באופן מיידי את בני הישיבות לצד הפסקת המימון לישיבות החרדיות. קשה לראות כיצד ראש הממשלה בנימין נתניהו ישרוד את המשבר הפוליטי והסערה הציבורית סביב חוק הגיוס.
אומנם פרישת המחנה הממלכתי אינה מובילה באופן מיידי לפירוקה של הממשלה ופיזור הכנסת, אך דומה שהרכבת של הקדמת הבחירות החלה לצאת מהתחנה, ובחודשים הקרובים יגברו הקולות, גם מתוך הקואליציה, לפיזורה של הכנסת.