נוכח המלחמות המתרגשות עלינו, לפעמים קטנות לפעמים גדולות, לעתים קצרות ולעתים, כמו הפעם, ארוכות, אנו נוטים שלא להבין שכולן הן חלקים ממלחמה אחת – של ההתנגדות הערבית/מוסלמית לקיומנו. זו אומנם לובשת צורות שונות ומבוצעת על ידי גופים שהם לא פעם בלתי מקושרים לכאורה, שמביני דבר בינינו מתעמקים בזהותם הנפרדת ובייחודם - אבל היא אחת, והיא קיימת כבר מאה שנה.
עד כה חזינו רק בפתיח: השלכות האנטישמיות על יהודי העולם יגדלו
אין מוסר בכליות: החיוך של נתניהו ייזכר לדיראון עולם | בן כספית
בעצם, מאז הצהרת בלפור וכיבוש הארץ על ידי הבריטים – דהיינו, מאז ההגירה היהודית לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, הגירה שהיעד שלה הקמת מדינה יהודית. לאורך מאה השנים הללו היו פעמים אין־ספור שסברנו שאם נטפל בבעיה זו או אחרת המעשים נגדנו ייפסקו. שאם למשל נוותר על חבל ארץ כזה, או על דרישת ריבונות כזו, מתנגדינו לא רק שייאותו להפסיק את מאבקם נגדנו, אלא שיהיה לנו שלום עמם.
ולא כן הוא. כפי שלמדנו על בשרנו ב־7 באוקטובר (אם כי יש כאלה שלא ילמדו אף פעם – לא כי חסרות דוגמאות ללמוד מהן, אלא פשוט כי אינם רוצים ללמוד), שום ויתור לפלסטינים לא יביא לנו שלום עמם. אכן, יש ביניהם מתונים, כאלה המעוניינים באמת ובתמים בשלום עמנו, אבל הם מיעוט קטן, ובכל מקרה, יהא מספרם אשר יהיה, אין הם קובעים את המהלכים. ואין כוונתי לאלה שהעולם אוהב להגדירם כ"מתונים". בקשר אליהם, אצטט כאן פוסט שכתב לאחרונה נועם בלום: "האנטי־ציוני הקיצוני רוצה להורגך. האנטי־ציוני המתון הוא מי שרוצה שהאנטי־ציוני הקיצוני יעשה בשבילו את העבודה". כמה נכון.
מבחינה היסטורית, מאה שנה אינן זמן רב כל כך לעם כדי לבסס את עצמו בחבל ארץ מסוים. מאבק התבססותם הטריטוריאלית של עמים הוא תמיד ארוך וכרוך בקשיים רבים מספור. הוא דורש נכונות מתמדת להקרבה והכרה בצדקת הדרך, והוא מלווה בהרבה זיעה ובלא מעט דם.
אנו היהודים, ברובנו הגדול, לא היינו מוכנים רעיונית למין מאבק מחויב המציאות ארוך שכזה, גם כשמדובר בהתבססות מחודשת בארץ מולדתנו.
המנהיגים שלנו, כמעט כולם, אולי יותר מאשר העם עצמו, אף הם לא היו מוכנים למאבק ארוך שנים. אין זה שהם בחרו להשלות אותנו בנושא, כי הרי הם השלו את עצמם לא פחות. השלום הנכסף נמצא מעבר לפינה – כך חזרו ואמרו לנו – ועם הגעתו, המאבק, וההקרבות שבאות עמו, ייפסקו. ומה הם עשו להשגתו של השלום הנכסף? נקטו צעדים שלא אחת רק הרחיקו את השקט מאיתנו במקום לקרבו, ושהביאו אותנו אל עברי פי פחת.
שמונת החודשים האחרונים החדירו בנו את ההכרה שהמאבק שלפנינו הוא ארוך ובלתי נמנע. אין קיצורי דרך. המאבק יימשך – יש לקוות עם הפסקות ברוכות – עוד שנים רבות, וילבש צורות שאין לדעת מה תהיינה. ככל שהתובנה הזו תישאר נטועה בנו, וככל שנדאג לשנן אותה גם לבאים אחרינו, היא תמנע מאיתנו לעשות מעשי שטות כמו אלה שעשינו בעבר, שרק עודדו את האויב והעצימו את מלחמתו בנו, הביאו עלינו קורבנות מיותרים, והכניסו אותנו למצבים מסוכנים – ביטחוניים ומדיניים – שניתן היה לא להיקלע אליהם. עם הזמן יושלם ביסוסנו כאן, אני משוכנע בכך. אבל זה בתנאי שלא נחפש קיצורי דרך ולא ניתפס למקסמי שווא.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי
[email protected]