הכותרת היחידה שיצאה אמש (ראשון) מהקבינט המדיני-ביטחוני היא כי אין יותר קבינט מלחמה, תם ונשלם הפרק וכל כובד המשקל - בדיוק לפי החוק - חוזר לפורום המקורי, לקבינט שהחל מהיום נפטר רשמית מהטייטל "מורחב".
"אין יותר קבינט מלחמה": נתניהו החליט להעביר את מוקד הכוח
"סיבות פוליטיות": מאי גולן זומנה לחקירה - ועקצה את דרוקר וגליקמן
אמנם נראה כי בתקשורת האמריקאית קיבלו לא קל את הודעת נתניהו והעלו כותרות על "פירוק" קבינט מלחמה, אך בפועל מבחינת נתניהו הוא דווקא עשה מחווה כלפי ממשל ביידן ולא להיפך. קבינט מלחמה לא פורק בכוח, כהחלטה פוליטית, אלא עבר מן העולם יחד עם ממשלת החירום, כחלק בלתי נפרד ממנה.
העובדה שנתניהו החליט לא לשמור על המסגרת של קבינט מצומצם מצביעה על כוונתו להרגיע את הממשל, ולחזור למסר מתקופת ההפיכה המשפטית. כאז כן עתה, נתניהו משגר לוושינגטון מסר לפיו "לא משנה מה אומרים ומה דורשים שותפיי, אני זה שמחליט וקובע".
נתניהו, שחזר למעמד הלא אופייני לו (עד לפני שנה וחצי) של הסממן השמאלי בממשלתו, לא יכול להרשות לעצמו להשאיר את קבינט מלחמה, משום שזה היה מתפרש חד משמעית כהזמנה עבור בן גביר וסמוטריץ למלא את החלל ולהצטרף לפורום המצומצם. זה בדיוק מה שהשניים ביקשו עוד לפני עזיבת גנץ את הממשלה, ובוודאי היו דורשים ביתר שאת ברגע שהקואליציה חזרה לממדיה הטבעיים.
את זה נתניהו לא מוכן לתת לשותפיו הימניים, על אף שבלאו הכי הטענות להשפעתם על הליכי קבלת ההחלטות עם הזמן רק הולכות וגוברות. ההחלטה לבטל את הקבינט המצומצם דווקא מעניקה לראש הממשלה כלים לתמרן בין שותפיו הקואליציוניים, לפחות טקטית. פעם יזמן את אחד מהם ל"התייעצות ביטחונית מצומצמת", ופעם - ישאיר אותם מחוץ לחדר.
אולם, ברמה האסטרטגית משחקי הכוחות הללו לא ישנו את העובדה כי חזרתה של הקואליציה להרכבה המקורי לא מיטיבה עם נתניהו - לא בגזרה הפוליטית - פנימית, ולא בהיבט המדיני.
ממשל ביידן לא אהב את הצביון הימני-דתי-לאומני גם קודם, כל שכן - קשה לו, לביידן, עם ממשלת ישראל המקורית היום, במציאות של המלחמה הנמשכת והבחירות המתקרבות. האמריקאים לא מסתפקים באי-אהבה פסיבית. העיצומים והסנקציות שהממשל מטיל על הפעילים הימניים ועל הארגונים הימניים (האחרון שנכנס לרשימה השחורה של ארה"ב הוא הארגון "צו 9" החוסם את שיירות הסיוע ההומניטרי המיועד לעזה) - נועדו, בין היתר, להחליש את האגף הימני שבתוך הממשלה, לדחוק לפינה. אנשי הממשל האמריקאי עדיין לא יכולים להחליף ממשלה במדינת ישראל, אך לגרום למהלכים הפנים-פוליטיים להתקיים או להתעצם הם, בהחלט, מסוגלים.
בגזרה הפוליטית, עזיבת גנץ ללא חלופה כלשהי להחרבת הממשלה אמנם לא תגרום לפירוק הקואליציה, לא בטווח הקצר, אך בהחלט תעצים מתחים פנימיים. סיפור חוק רבני ערים הוא דוגמה אחת מיני רבות. כל עוד המחנה הממלכתי - המתנגד בתוקף לחוק המיטיב עם ש"ס היה בפנים - דרעי לא ראה כל היתכנות לקידום החוק. מיד עם חזרת הקואליציה ל-64, החוק הוצא מהבוידעם.
אולי במקרה זה ספציפי כוחות שונים בתוך הקואליציה יצליחו לעצור את מה שראש ש"ס דורש לקדם, אך המאבק הזה לא יתרום ליציבות הקואליציה, איך שלא יסתיים, בניצחון אן בכישלון של מקדמי חוק הרבנים. סביר להניח כי עילות למתיחות הפנימית צפויות רק להצטבר עם הזמן וכנראה גם לקצר את הזמן שנותר לממשלה המכהנת.
