קצת קשה להתוודות על כך כסופרת, אבל צריך לומר את זה בכנות: בשנה האחרונה היה לי קשה מאוד לקרוא. כלומר - קראתי המון - אבל בעיקר מאמרים עיתונאיים, פוסטים ברשתות החברתיות, וואטסאפים והודעות פוש. ספרים? לצערי פחות.

נתניהו וביידן החליטו "לשבור את החוקים"; להיזהר מחבלה ביחסי שתי המדינות
אזהרה חמורה: הקשר בין חוק "הגיוס" לסוריה

מיסודי, אני במצב תמידי שעורג לספר טוב. עוד לא מצאתי חוויה שתשתווה לזה. אבל בשנה האחרונה, המכשולים למימוש הערגה היו רבים. זה התחיל כבר לפני כמה שנים. הבחירות החוזרות ונשנות והמחלוקות הקולניות תפסו חלק הולך וגדל בחיי היומיום, יצרו תחושת דחיפות מתמדת, וזה רק הלך והתדרדר. המערכת הפוליטית דרשה ממני יותר ויותר תשומת לב כאזרחית בזמן ההפיכה המשפטית, והמצב הגיע לשיאו עם המלחמה.

הרי דרוש שקט פנימי למצב צבירה של היסגרות בבועה קטנה של מציאות בתוך מציאות, שנוצרת בעת קריאת ספר. מלחמות ותקופות מעורערות היו גם בעבר, אבל מה שתורם לחוסר השקט באופן משמעותי הוא העולם החדש שהסחות הדעת התרבו בו. 

לפני קצת יותר מ-20 שנה האינטרנט הכניס לחיינו פרץ הולך וגובר של מידע. זה קרה בהדרגה, עד שחיינו הוצפו במידע מכל הסוגים, שחלקו הגדול זול ומניפולטיבי. רובו נועד לזלול את הזמן הפנוי שלנו כדי להשתמש בו כחומר שניתן למכור תמורת כספי פרסום. חלק ניכר ממנו נועד להשפיע לנו על התודעה, ומישהו תמיד מרוויח מכך. 

המידע התזזיתי והתובעני רק הלך והתרבה, כשלפני קצת יותר מעשור חדרו לחיינו גם הרשתות החברתיות והסמארטפונים. איפה היכולת להתרווח בכיסא ולהתמסר לספר טוב לפני 20 שנה, ואיפה היא היום. העולם השתנה ואיתו גם אנחנו.

האם אני היחידה שמרגישה כך? אני מניחה שלא. רק אתמול קרא משרד הבריאות האמריקאי לסמן את הרשתות החברתיות כמזיקות לבריאותם של בני נוער. במנות גדולות, נראה שזה מזיק גם למבוגרים שביננו.

גם אני מרגישה יותר דחיפות לעסוק באקטואליה מאשר בספרות. בתקופת הקורונה התחלתי לעבוד על ספר חדש, וסיימתי כמחצית מהעבודה. אבל בשנתיים האחרונות הנחתי אותו בצד למען עיסוקים אקטואליים ודחופים יותר. האקטואליה תופסת חלק גדול מדי בחיי.

בגלל אהבתי לספרים ולכתיבה, ניסיתי לעשות משהו אקטיבי כדי לשנות את הדרך שבה המצב משפיע עליי. קניתי כמה ספרונים קצרים, רובם של סטפן צווייג. הם עשירים ואיכותיים, ועם זאת קלים יותר לצליחה מבחינת שמירה על הריכוז לאורך זמן. הצטרפתי גם לקבוצת קריאה שמשלבת בכל מפגש קריאה של ספר עם דיון והרצאה. מדי יום אני גם חולמת על חזרה לספר החדש שהתחלתי לכתוב, ומתישהו אני יודעת שאחזור אליו ואסיים את כתיבתו.

פעם, אנשים חשו כפיונים קטנים בעתות מלחמה, ויצאו מתוך הנחה שאין להם באמת מה לעשות. הבריחה לקריאה או לכתיבה עמוקה ומתמסרת הייתה להם טבעית יותר. היום, הרשתות החברתיות נותנות תחושה שיש מה לעשות, וצריך לעשות אותו באופן מיידי. תחושה שכל אדם יכול ואף צריך לקחת חלק בוויכוח החברתי, בניסיון להשפיע על אנשים אחרים ועל מקבלי החלטות. האופציה מאוד נגישה והיא מפתה, כי היא נותנת תחושה שיש לנו השפעה.

אבל לתחושה הזו, בין שהיא אמיתית ובין שלא, יש מחיר. השקט הפנימי נגזל, ואיתו היכולת להתרכז בתוך בועה של קריאה לאורך זמן. מצד אחד, התזזיתיות מסביב רק מגבירה את הערגה לספר טוב. מצד שני, קשה יותר להגיע למצב שבו מסוגלים לקרוא אותו.

זה זמן טוב, אם כך, לאחל לכולנו שבוע ספר מוצלח. יותר שקט חיצוני וגם יותר שקט פנימי - שייצרו את התנאים לכך. 

הכותבת חיברה ארבעה ספרים שיצאו בהוצאת "ידיעות ספרים". האחרון שבהם, "כפיות", תורגם לאנגלית ומשווק בארצות הברית