זה לא הקושי כמו היעדר התקווה, חשבתי לעצמי. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. הכל התחיל בציוץ של מישהי, די מוכרת, שדיווחה כי לקתה בתסמונת נדירה: נשירה חלקית של שיער הפנים. אצל גבר, במיוחד בעידן אופנת הזקנים, זה עלול להיות מביך. אצל נשים מדובר בחצי צרה: מחיקה חלקית של הגבות. לא נעים, אבל גם ממש לא נורא. לפיכך, מה שעורר דיון יותר מהביטוי הוויזואלי בדיוקן שצירפה (ומאחר שלא הזכרתי כאן את שמה, אוסיף שלטעמי היא נותרה אישה יפה מאוד גם בגבות מדולדלות), הוא הגורם שאותו אבחנו הרופאים לתופעה הנדירה: סטרס.

אני בטוח שגם אתם נתקלתם לאחרונה בלא מעט תופעות פיזיולוגיות שאינן אלא ביטוי למצב נפשי. קשר בין גוף לנפש, שמעורר תמיד אי־נוחות בקרב הממסד הרפואי. מצד אחד, על עובדת קיומו אין עוררין. מהצד השני, גם כאשר מאפיינים אותו, קשה מאוד להגדיר אותו במונחים ברורים. מניסיוני עם אנשים העוסקים במדע מדויק, זהו מצב שגורם להם להתגרד במבוכה, ממש כמוני עכשיו.

כן, כן - גם אני לוקה בתסמונת קטנה, שאני נשא שלה במשך שנים רבות, אבל החמירה מאוד בחודשים האחרונים: יובש בכפות הידיים. היובש כשלעצמו ניתן לפתרון בעזרת אחד מאותם מאות קרמים לידיים, הבעיה היא תחושת גירוד בלתי נסבלת, שגורמת לגירודים ולקילופים עד זוב דם. לפני כמה שנים ניסיתי לפתור את הבעיה ונפגשתי עם כמה רופאי עור מומחים. כולם הסבירו לי שאין לזה פתרון, ואחד מהם חשף בפניי את כפות ידיו, תוך שהוא פוכר את אצבעותיו - ואמר משהו כמו: "אף אחד לא יודע ממה זה נגרם, יש כאלה שטוענים שהסיבה היא נפשית. אני יכול לרשום לך משחה עם קורטיזון שתעזור לתקופה מסוימת, אבל שימוש קבוע בה אינו מומלץ".

"אז מה עושים, דוקטור?", שאלתי, מתוסכל. "פשוט לומדים לחיות עם זה", השיב. "תשתדל להימנע ככל האפשר ממגע עם מים מעבר לרחיצת ידיים חיונית ולמקלחת".

לפני שנמשיך, אבהיר שמדובר בטרדה יותר משמדובר במצב רפואי או אפילו אסתטי בלתי נסבל. אחרי הכל, לגבר מותר שידיו ייראו מעט מסוקסות, נכון? הבעיה היא שקשה לי ליישם את ההמלצה להתרחק ממים. כפי שחשפתי כאן בעבר, אני חובב בישול. למעשה, ניתן לומר כי בישול, לא פחות מכך שעבורי הוא ביטוי עילאי של אהבה למשפחה ולחברים קרובים, מרגיע אותי יותר מכל פעילות אחרת.

אגב פעילות, זאת הסיבה שכמעט כל בני ביתי מגלים לאחרונה עיסוק מוגבר בספורט. מה הקשר? ובכן כדי להירגע מהחדשות אני מסתגר לי בין הכיריים, המזווה והמקרר, והופך ארוחות שישי שפעם כללו, נניח, שתי מנות עיקריות, שתי תוספות ושלושה־ארבעה סלטים ובקבוק יין, לארוחות שבהן אנו מוכרחים להוסיף לפחות עוד פלטה לשולחן האוכל הנפתח, כאילו היינו מסובים לסדר פסח רב־משתתפים, רק כדי לפנות מקום למה שיוצא תחת ידיי (המגרדות).

לא בא השחזור הקולינרי הזה אלא כדי לומר שאיני יכול להימנע ממגע עם מים. כמעט בכל רגע נתון צריך לשטוף את הסכין משאריות, לנקות את הידיים שצרו קציצות מבשר בטרם יעברו ללוש בצק או לקצוץ ירקות - וכך הפכו ימי השישי שלי לכאלה שבהם הברז פתוח והסירים מבעבעים, או בתרגום לשפת הסימפטום המעצבן: השבתות שלמחרת הפכו למגרדות ומעקצצות במיוחד.

גם בכל אלה לא הייתי מלאה אתכם אלמלא שמעתי טרוניות דומות מכל עבר: אצל אחד השיער הלבין, השני חשב שלקה בלבו, אבל אז הסתבר שמדובר בהתקף חרדה. אצל אחרת הופיעה פריחה לא נעימה - ומכאן הרשימה ארוכה: מיגרנות שהופיעו או החמירו, כאבי גב כרוניים עד כדי פריצות דיסק ועוד חוליים.

המדהים הוא שזה נפוץ דווקא בקרב מי שמפגינים, לפחות כלפי חוץ, מופת של חוסן מנטלי. מבחינתם, למי שלא נמצאים במעגל הלחימה או חלילה השכול, אין זכות להתלונן ולכן הם ממשיכים כרגיל, לא מזניחים אף מטלה - מהבית ועד למקום העבודה. אפילו משתדלים לחייך כדי לעודד אחרים, אבל משהו לא נותן להם מנוח מבפנים. שנת הלילה שלהם הפכה לטרופה וצריכת החדשות שלהם כמוה כהפרעה: בשבוע אחד הם לא יחמיצו אף עדכון, ובזה שלאחריו - יתרחקו מכל אמצעי תקשורת ויכריזו על ניתוק מוחלט.

מה גרם להתפרצות הזאת דווקא לאחרונה, ולא למשל בשבועות הראשונים למלחמה? הנה חזרנו לאבחנה שבפתיח: המצוקה הנפשית שמתבטאת בתופעות פיזיולוגיות היא פונקציה של ייאוש, שכן עם תקופות רעות אנחנו מסוגלים להתמודד, אבל לא עם אובדן התקווה.
אנחנו יכולים לכאב, אבל לא מסוגלים לשאת היעלמות של קו האופק, זה שאליו פוסעים אפילו מתוך ידיעה שהדרך רצופת מהמורות.

מדברים פה הרבה על "היום שאחרי" בהקשר ה"עזתי" שלו. ובכן, נחשו מה? הוא חשוב לנו לא פחות. הייתי שמח להרחיב עוד בנקודה הזאת, אבל לצערי אני אנוס להפסיק להקליד, מגרד לי באצבעות.