לא מזמן הבת שלי התחילה להשתמש בשורש שק"ר בכל פעם שמשהו לא מסתדר לה או שההערה שהיא שומעת אינה מוצאת חן בעיניה. “לא, אתה משקר", “זה שקר" וכו'. בפנים היא אומרת לי, בלי בושה. כמו גלאי אמת עם מחוג וכיול משלו.
בארה"ב מעריכים: מספר החטופים החיים - נמוך בהרבה ממה שסברו בישראל
"להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם": הממשלה בדרך להחלטה דרמטית?
האמת היא שזה די מעליב לשמוע מאיזה יצור קטנטן שאתה כל היום דואג לו, מרעיף עליו אהבה ומפרנס אותו - שהנך שקרן. החיים, למדתי בפעם המי יודע כמה, כפויי טובה. לא משנה כמה הסברתי לה שאני לא שקרן ויתרה מזאת, שהבריות רואות בי אדם אמין מאוד, היא המשיכה בשלה - אני שקרן.
“אבא מגיש תוכנית על אמת וצדק", שלפתי את מה שהיה נראה לי כקלף המנצח וניסיתי לשנות את גזר הדין. ״לא, אתה שקרן", סיכמה. נכנסנו למעגל של שוטים. לא בטוח בכלל שהיא הבינה מה המשמעות של המילה, ולך תסביר לה עכשיו על מוסר, על טוב ורע, או סתם על כך שנפגעתי (ואולי יותר נכון לומר שזה עצבן אותי).
כנראה שכל הרטוריקה הזאת היא עוד דבר שזלג מהחברים שלה אלינו הביתה, בלי שהיא מבינה את המורכבות של הנושא באופן מלא. כמו כינים, אהבה למתוק ולהיטים סכריניים ששומעים בלופים, עכשיו קשה להיפטר מהצרה הזאת.
כשהייתי ילד, בכיתה א' בארצות הברית, נושא האמת והשקר הוצב גבוה מאוד בסולם הערכים החינוכי. עבדו על זה איתנו, טחנו לנו נון סטופ בכל המסגרות. זכור לי היטב איך סיפרו לנו באריכות על הנשיא אברהם לינקולן, משחרר העבדים ששילם בחייו כדי לקיים את האידיאלים ובעיקר את האמת שלו. “אייב הישר", הסבירו לנו, היה איש שכולו טוהר מידות ויושרה. רק אחר כך, כשבגרנו, למדתי שמדובר באדם שהיה גם אלוף בעסקנות פוליטית ושידע לדרוס ולקמבן במקרה הצורך.
עוד יותר הרשים אותי הסיפור על ג'ורג' וושינגטון ועץ הדובדבנים. זה היה להיט בכיתה. הצטיינה בהמחזתו המחנכת שלי, הגברת קוצ'מן, יהודייה מבוגרת שלימדה בבית הספר הציבורי, מקום שהיה סדום ועמורה. השיא היה שביום אחד, בהפסקת צהריים חריגה במיוחד, נמצא בחצר בית הספר כדורסל שלתוכו הוסלקו שקיות של קוקאין, בלגן שהזניק למקום את המשטרה והרשויות. טוב, אלו היו שנות ה־80 בניו יורק ומחצית מהזמן שלי שם נראה כמו פרק של סדרת מתח מחוספספת.
גברת קוצ׳מן סיפרה שבגיל 6 וושינגטון חמד לצון והזיק לעץ הדובדבנים של אביו בסיועו של גרזן. ונדליזם קלאסי של קטנטנים. כל הורה מכיר את זה. כשאביו שאל אותו אם הנזק הגיע מכיוונו, השיב הזאטוט, שעתיד להפוך לדמות היסטורית, שאינו יכול לשקר.
המעשה הנואל בוצע על ידי, הודה, ובלי שום קונצים לקח אחריות. הדרמה המוגזמת של המורה חקוקה לי חזק בזיכרון. “איני יכול לשקר", קראה בפאתוס. אולי הייתה שחקנית חובבת או משהו. “אני פיצלחתי את העץ", קינחה בעודה מעבה את קולה בצורה מרשימה. הס בכיתה למשמע דבריה הרועמים.
ילדים בכיתה א' לפני עידן הסמארטפון. אין ספק שהיינו טרף קל. אני מניח שמי שהיה נותן כיום גרזן לילד בן 6, היה מושלך לכלא וכל העניין היה הופך לכותרת צעקנית באתר כזה או אחר, לצד וידיאו מהטיקטוק של השכן שתיעד במקרה את האירוע. אבל אז, לפני מאות שנים, זה היה מקובל. גרזינים עשו את דרכם לידיים של ילדים באופן חופשי.
בדיעבד התגלה שהסיפור הוא הנפצה של אחד הביוגרפים של וושינגטון, שלא בחל באמצעים כדי למכור עוד עותקים ולהאדיר את מעלותיו של הנשיא הראשון. ועדיין, בגלל אותו רגע בכיתה א' חשבתי הרבה על אמת ושקר. תהיתי אם היה דור אחד בתולדות האנושות שכל שיצא מפיו היה אמת לאמיתה, שחי ללא גן השקר במנגנון הפנימי שלו.
מה שיפה הוא שבמערכת החינוך האמריקאית של הימים ההם, או לפחות בעולמה של הגברת קוצ'מן, ניסו להטמיע בנו את קו המחשבה שלפיו יש מחויבות לאמת ומי שהגון לעולם לא יבדה דברים. כשביקשו להשריש במוחנו את הערך הנעלה, נתלו בגדולי האומה ובפוליטיקאים מהעבר.
האם מישהו חושב שבעוד כמה מאות שנים, בבית ספר יסודי במדינה ישראלית/יהודית, שנקווה שתעמוד על תלה, יהיה גורם שיצביע על הפוליטיקאים של ימינו כדוגמה למשהו בעל ערך, יושרה, אמת. כבוד? להפך.
כשמורה בסגנון גברת קוצ'מן העתידית תרצה לספר על עידן שבו נבחרי העם - או קטני האומה יש לומר על אלו הנוכחיים - שיקרו וסילפו, היא תצביע על שהתרחש במחוזותינו. מזל שהיא לא איתנו יותר, קוצ'מן. המורה המנוחה, שאהבה את ישראל, הייתה ודאי חוטפת שבץ לנוכח רמת ההנהגה הנוכחית. מה לעשות, ב"אייב הישר" נתנחם.