אילו היה צריך לתמצת את הסיפור שלנו במשפטים ספורים, נדמה לי שהמודעה שפורסמה השבוע ברשתות החברתיות הייתה עושה את העבודה: “יוצאים לרילוקיישן חינוכי בקיבוצי עוטף ישראל: צעירים וצעירות עם רקע וגישה לחינוך, אנחנו מזמינים אתכם לעשות הפסקה ממרוץ היומיום ולהתגייס למשימה חלוצית בקיבוצים המשתקמים בנגב המערבי ובצפון. עכשיו זמן חינוך ושיקום".
התחייבות לשנה. יש פה תקווה גדולה על רקע ההרס המתמשך, הבנה שבחינוך גלום העתיד, שצעירות וצעירים הם הכוח המניע ושציונות אינה לקחת את המילה “ציונות" ולהדביק אותה לעוד מילה שתוכנה נעקר ממנה כדי להרוויח עוד מנדט או שניים.
אריות שמונהגים על ידי חמורים: ללוחמים שלנו מגיעה הנהגה טובה יותר
צילומי האוויר של חיזבאללה הם הזדמנות ליצור משוואה חדשה | עמית יגור
במודעה הזאת יש גם הסטה ממקומה של המילה העצובה מאוד לטעמי, “רילוקיישן". אני חושבת ש"רילוקיישן" היא פליטות מרצון. לפעמים פליטות עבודה ולעתים פליטות חברתית שהתעטפה בגלימת גאווה גלויה, כאילו לעזוב את הארץ שלי זה הישג. המודעה הזאת קוראת לרילוקיישן בבית. בספרות קוראים לזה “הזרה": לקחת את המוכר ולהסתכל עליו במבט זר ושונה.
כמו ירושלמים לשעבר, גם יוצאות ויוצאי קיבוצים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלה שלא חדלים מלהשמיץ את הקיבוץ ואלו שמודים לו על מה שנתן להם והמשיכו הלאה. מעבר להתרפקות על המרחבים שהיו חלק מנוף ילדותם, לחיבור לקרקע ולתחושת החופש שהומרה בהפקרה על ידי ממשלה אגוצנטרית, יוצאות ויוצאי קיבוץ וגם אלו שעדיין חיים בקיבוצים מדברים על החינוך כעל פלא גדול. משיחות איתם עולה שבתוך הקולקטיב ראו כל ילד. נכון שהכלל עלה על הפרט, זה הרי היה הקוד והדנ"א של הקיבוץ, אבל כאשר הדברים הגיעו לחינוך, כל ילד היה עולם בעל ייחודיות משלו.
בבית הספר הקיבוצי, כבר משנות ה־50, ידעו למידת חקר מהי ועסקו בלמידה משמעותית. כל מה שהפך להיות המיינסטרים של משרד החינוך שנים לאחר מכן, כבר היה בקיבוץ. שם נולדה שנת השירות, מתוך ההבנה שהחינוך אינו מסתיים בגיל 18 ושצריכה להיות שנת הכשרה של ילדים בחיים עצמם, לפני הצבא. בקיבוץ נולדו גם המכינות הקדם־צבאיות וחברות הנוער דרך עליית הנוער שעליהן כותב יפה להפליא הסופר אלי עמיר בספריו.
הילד היה ועודנו תכלית החינוך בקיבוץ. מדברי ביקורת שפורסמו בשנת 1959 בעיתון “חירות" אפשר ללמוד על היחס החשדני והמלגלג: “ילדי הקיבוץ יודעים יפה טבע ומולדת. הם טובים למדי בספרות, עוסקים הרבה באמנות ועבודה אולם ידיעותיהם בחשבון, בהנדסה, בדקדוק ובאגלית, הן קלושות. הפיגור ביחס לבי"ס עירוני הוא לפעמים בשנת לימוד.
קשה לדון על ידיעותיהם בתנ"ך ובהיסטוריה הואיל ואין הלימוד נהוג לפי סדר ושיטה מקובלים בבי"ס עירוני. לפי המחנכים, ילד בקיבוץ הוא בעל הסגולות הבאות: הוא מוכן לקבל מרות החברה, מכיר בערך הקולקטיב, עקשן, דורש הסברים, יש בו מידה רבה של מרדנות, ואינו נתפס להרגשת פחד. אין מצרפים שתי קבוצות לימוד, אפילו יהיו רק עשרה ילדים בקבוצה. שיעורים מיוחדים ניתנים לילדים מוכשרים במוזיקה, מחול ואמנות".
כל מה שהיה בקיבוץ, הפך למשאת נפש של מערכת החינוך הישראלית במרוצת השנים. עם ייבוש תקציבי החינוך, יחד עם עוד תקציבים קריטיים אחרים, במהלך שני העשורים האחרונים, משאת הנפש הפכה לפנטזיה. בסוף שנות ה־80 הקיבוצים חוו משבר עמוק מאוד - הן כלכלי, הן ערכי והן חברתי. הצעירים עזבו, ומספר התינוקות שנולדו הלך וירד. היה צריך לבנות הכל מההתחלה. עכשיו הם עושים את זה שוב.
בכל שבוע אני מנסה לחלץ קרן אור קטנה מבין ההריסות. זו כנראה המשימה שלקחתי על עצמי כבעלת מדור אישי. לא תמיד הולך לי, למרות הפיתוי להרכיב משקפי תלת־ממד ורודים, לחייך אל המצלמה ולעשות פוטושופ לחיים שלנו.
מחילה מהקהל הקדוש, התכוונתי לכתוב משהו טוב אבל הכל נראה לי מטומטם ועצוב. שבירת הכלים באה על ראשינו בין שנרצה לראות את זה ובין שלא. בכלל, מאז 7 באוקטובר אני מרגישה כאילו כולנו נלכדנו בלולאת זמן מסויטת. יש לילות כאלה וכמוהם הפכו להיות הימים: אני עוצמת את העיניים חזק־חזק. ברגע הנים לא נים מגיע חלום בלהות, אני מתעוררת בבהלה ונרדמת וחוזר חלילה. סצינת בלהות-הירדמות לרגע-יקיצה מבועתת מתמשכת, אבל הבוקר לא עולה מאז 7 באוקטובר.
“שבעה באוקטובר", כמו תשעה באב. אני עומדת חסרת אונים מול חורבן הבית השלישי שלנו, ואין לי מה לעשות. מפעילה טלוויזיה ושומעת איזה קונילמל מדבר על ניצחון מוחלט ועל כלכלה מקראית, בזמן שברקע נשמעים מהר הרצל הסמוך עוד ועוד מטחי כבוד לילדים הכי יפים והכי טובים שהלכו לבלי שוב. מקבלת הודעת וואטסאפ עם הזמנה לכנס שקורא ליישב את דרום לבנון בהשתתפות אילת הנדל"ן דניאלה וייס, שהלוואי על כל עמו ישראל, כמו שסבתא שלי אללה ירחמה הייתה אומרת, נדל"ן כמו שלה במרכז תל אביב.
דרום לבנון. לא פחות. מי שישמע, כמה הכל כל כך מיושב כאן והצפון משגשג והדרום פורח, שעכשיו מה שחסר באמת זה יישוב של דרום לבנון. לוקחת אוויר, מעבירה ערוץ, ואיזה אחד שהיה יעד של השב"כ ועכשיו הוא שר שממונה על המשטרה מצמיד את פרצופו לפניו של שוטר בליווי תנועות שנראות לי מאיימות מאוד ואני חושבת על הבל הפה שלו וכמה אומללים השוטרים, כלומר אלו שנותרו עם אמות מידה, שעליהם להיות כפופים לדבר כזה, וכמה מכרו אותנו, את כולנו, בעד נזיד עדשים מקולקל.
ואז באה המודעה הזאת, שקוראת לצעירות וצעירים להגיע לקיבוצים ולהתחיל במלאכת השיקום, ואני מבינה שרילוקיישן בתוך תוכנו הוא הכרחי ושבתוך השכול והתהום הקיבוצים הם נקודת אור. הם, שספגו הרבה אש, הנחשונים שקמים מעפר ומההריסות, בעיקר בזכות החינוך, יחד. באמת יחד.