בשבוע שעבר הופתעתי לקרוא כאן את מאמר הסופ"ש של עמיתי קלמן ליבסקינד. הוא תפס את תשומת לבי כי היה שונה מהרגיל, ומרענן לקרוא אדם שמסוגל לצאת מזווית הראייה הרגילה שלו. כשרבים מאמצים מראש דעה שבטית ואחר כך מוצאים לה צידוקים שונים ומשונים שאינם באמת רציונליים, הרעיונות הכי חכמים מגיעים מאלה שמסוגלים לצאת מהקופסה האישית שלהם, לפחות מדי פעם.
דרוש שקט פנימי: הווידוי שלי לכבוד שבוע הספר | לילך סיגן
קלמן דיבר על העניין הפעוט הזה ששוב חמק מאיתנו - הלכידות הפנימית. הוא שטח את ההבנה של כל מי שעיניים בראשו, שלישראל אין ברירה אלא ללכד את כוחותיה הטובים ביותר כדי לנצח בסיטואציה המסוכנת ביותר שנקלענו אליה מאז מלחמת העצמאות. הוא היטיב להביע את חוסר האונים של מי שצופה בהשתאות במריבות הפוליטיות שפשוט חזרו לעצמן כאילו 7 באוקטובר לא קרה. כאילו לא יורים עלינו מכל עבר, כאילו אין תהליך מסוכן של בידוד מדיני, וכאילו הסכנה הגדולה סביבנו לא התגברה.
בציבור הישראלי קיימת הבנה די רחבה של הסכנה הזאת, אבל לפוליטיקאים, מה לעשות, יש סדרי עדיפויות אחרים. הם מגובים בסיבות מעולות שהם שקדו להרכיב לעצמם כהצדקה, ובאמת חבל לחזור עליהן או לנסות להבין אותן. זאת רק קפיצת ראש חסרת תוחלת למערבולת הפילוג וההסתה.
כשקראתי את מילותיו של קלמן, הזדהיתי מאוד עם מצוקתו. זו מצוקה חוצת מגזרים, כי המצרך הכי מבוקש היום בחברה הישראלית הוא סולידריות. משפחות החטופים מבקשות הזדהות עם יקיריהן האומללים. החיילים מבקשים אותה מהעורף. תושבי הצפון והדרום מבקשים סולידריות מתושבי המרכז. גם מי שחושב שחרדים חייבים לתרום יותר לחברה, בעצם מדבר על סולידריות.
הפתרון שהציע קלמן היה להצביע בבחירות הבאות רק עבור מי שיגדיר את הלכידות הפנימית כמשימה מספר אחת שלו. זה רעיון מצוין, רק שבינתיים יש לנו חרב על הצוואר, והיא מאיימת לערוף את ראשינו עכשיו. לא בבחירות הבאות ולא מחר. לכן גם הסולידריות דרושה עכשיו, ולא בעתיד שלא ברור מתי יגיע בכלל.
לטנף בדרך לתהילה
אז איך מעודדים לכידות כשמסביב הכוחות המפלגים חזרו לסורם? צריך להיות אקטיבי באופן רציף, מוצהר ועקבי כדי באמת לקדם אותה. קודם כל, להכיר בכך שהלכידות הפנימית היא המשימה מספר אחת של המדינה כרגע. שבלעדיה פשוט נפסיד. שנית, לדבר על זה. להתלבט, להתווכח, להעלות את זה בשיחות משפחה, עם חברים, בעבודה.
שלישית, לנטוש את התמיכה במי שפוגע בלכידות ולחזק את מי שבונה אותה. צריך גם להבין שהלכידות לא תתגבר אם לא נהיה מוכנים להקריב עבורה משהו אחר, משהו מתוך הדעות המאוד נחרצות שלנו על הדרך שבה המדינה צריכה ללכת, פשוט מתוך רצון לחבר.
הכעס רק מביא לפילוג, ומכיוון שאנחנו נתונים לכל כך הרבה גורמים שמנסים ללחוץ לנו על כפתורי הזעם כדי להרוויח משהו, צריך לבחון כל אמירה ומהלך על ידי השאלה - האם זה תורם ללכידות או פוגע בה? גם כשמדובר בנבחר ציבור, גם כשמדובר במפלגה או במחאה, וגם כשמדובר בעיתונאי.
האם כלי התקשורת שאתם מחוברים אליו מעודד לכידות או יותר מעודד כעס על קבוצות שונות במדינה? איזה כלי תקשורת, למשל, ויתר על התענוג לשלוח הודעות פוש בהולות כשיאיר נתניהו כתב השבוע משהו שערורייתי בטלגרם? או כשניסים ואטורי, איש ליכוד שולי ללא הישגים, ושקמה ברסלר, שכלל אינה נבחרת ציבור, שחררו אמירות בוטות? לא ברור לשם מה להפיץ בטירוף כל אמירה מקוממת. כדי שהמון אנשים יתחילו להתווכח בשאלה את מי צריך להוקיע יותר ולמה? ובכלל - למה להדהד בכל הכוח את מה שיכול להישאר בתהודה מאוד מוגבלת בטלגרם?
יותר מדי כלי תקשורת יצרו "חוק" בלתי כתוב שלפיו כדי להגיע לתהילה רגעית צריך לטנף. אבל דמיינו כלי תקשורת שיכריז על אסטרטגיה חדשה: שהוא בוחר לעודד לכידות ולכן לא מפיץ יותר דברי שטנה. מותר להמר שקהל גדול יבחר לצפות בו. סולידריות, כאמור, היא מצרך מבוקש בשוק הישראלי היום. למה מעטים כל כך מציעים אותו?
המשימה - איראן
כולנו חווינו לאחרונה אושר מזוקק של סולידריות מדהימה - בשבת שבה הוחזרו ארבעת החטופים. כולנו דמענו נוכח הקשר שמחבר כאן בין כולם, וכולנו הבנו אושר קולקטיבי מהו. העם מאס בפוליטיקה הרעילה שעושים על גבו, ועוד בזמן מלחמה. אחרי שהביטחון הבסיסי התרסק, אין ברירה אלא להשיב את האמון - גם בצבא וגם בשלטון. כל אחד מאיתנו אומר את זה בדרכו.
אחת האמירות שנשמעות לאחרונה היא ש"כל ה־120 צריכים ללכת הביתה". אין ספק שזה נשמע טוב, ובאמת היה יכול להתניע מחדש מערכת שהרקיבה, רק איך לעזאזל מביאים את זה לכלל ביצוע? אף אחד לא יוצא להפגין עם שלטים של "כל ה־120 הביתה" או שובת עד ש"כל ה־120 יתחלפו". הרי זאת הצעה שאין לה שום יישום תכליתי, ולכן היא רק משמשת כהסחת דעת שלמעשה משאירה את המצב הנוכחי על כנו.
הפתרון הישים היחידי הוא בחירות, שלאחריהן יוחלף הדרג הצבאי על ידי ממשלה שהעם ייתן בה אמון. כל שאר האמירות אינן ישימות. לכן, גם קלמן הציע לקבוע את הבחירות מתוך פשרה מוסכמת, כשאף אחד לא יקבל את מלוא תאוותו.
כדי לייצר לכידות, כל אחד מאיתנו יצטרך להתפשר על משהו. לכידות לא תושג מציפייה שהאחרים יתיישרו לפיך, אלא מהנכונות לשלם מחיר על האג'נדה המובהקת שלך. זה כל הסיפור. העם כבר שם. עכשיו צריך הנהגה שתסכים לשלם בפשרות פנימיות, ולא כזו שתעצים את המחלוקות, גם אם האשמה על המחלוקות היא לכאורה על מישהו אחר.
באופן כללי - זו תקופה שבה מנהיגים נבחנים ביכולתם ליצור שותפויות עמוקות, ולא קטטות. גם בפנים, וגם כלפי חוץ. אתמול, כשאנחנו התעסקנו במי נכנס במי ולמה, ולדימיר פוטין וקים ג'ונג־און חתמו על הסכם הגנה הדדי. ידידתם איראן מתקרבת לגרעין בעודה מתישה אותנו באגרסיביות מצפון ומדרום. ומה קורה עם הקואליציה הבינלאומית שלנו?
כולנו יודעים שיחד באמת ננצח, אבל לחוד - ממש לא בטוח. העולם מעריך מדינות חזקות, וב־7 באוקטובר הפגנו חולשה גדולה. כדי להחזיר לעצמנו עוצמה אנחנו צריכים לגמור את המלחמה בעזה עם חמאס מפורק וחטופים בבית. גם קולות מרכזיים בימין אומרים שמיד לאחר מכן צריך לעצור לשנה, להחליף ממשלה, ליצור קואליציה שמסוגלת לנהל את המערכה הזאת, לשקם את היחסים הבינלאומיים, לבנות מחדש את הצבא, ולהתכונן כמו שצריך להתמודדות עם התמנון האיראני. זאת המשימה האמיתית של כולנו.