המלחמה מתנהלת רע, והולכת מדחי אל דחי. היא מתארכת, סופה אינו נראה באופק, ואפשר מאוד שזה תואם את האינטרס של בנימין נתניהו.
האינטרס של מדינת ישראל הוא הפוך – לסיים את המלחמה בהקדם האפשרי.
על הכוונת: חיזבאללה מתכנן להשבית את מערכות ההגנה האווירית של ישראל
למעשה, היה זה האינטרס של ישראל למן יומה הראשון של המלחמה. בנסיבות אלה לא ברור מה גרם לכך שבחודש ינואר 2024 הופסקה המלחמה למשך חודשים אחדים. להפסקה זו היה חלק מרכזי בשורת האסונות שירדה עלינו מאז.
ההידרדרות החריפה במצבנו הבינלאומי, שנפתחה בהליכים של דרום אפריקה נגד ישראל, צברה תאוצה אדירה. הצווים שהוציא בית הדין הבינלאומי בשלב הראשון נגד ישראל היו חמורים למדי, אך עדיין מתונים בהשוואה לצווים החריפים שהוצאו בהמשך. התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי הצטרף לחגיגה וביקש צווי מעצר נגד נתניהו ויואב גלנט. המהלכים הללו נעשו תוך חריגה בולטת מסמכות, אך הדבר רחוק מלשמש נחמה.
שורה של מדינות אירופיות הכירו במדינה הפלסטינית שאיננה קיימת. הפגנות חריפות, חלקן אלימות, למען חמאס ונגד ישראל פרצו בשורה של קמפוסים, וגם מחוץ להם, בארה"ב ובאירופה. ישנם סימנים מדאיגים לחרם על ישראל בתחומים אקדמיים ומסחריים, שאחד משיאיו הוא הטלת החרם של צרפת על השתתפות חברות ביטחוניות ישראליות ביריד הביטחוני במדינה זו. ארה"ב עצמה מעכבת משלוחי תחמושת לישראל, וזאת בשעה שהיא עצמה מטילה על חמאס את האחריות לאי־השגת הסכם הפסקת אש והחזרת החטופים.
במקביל, הולך ונשחק כוח ההרתעה של ישראל. התעוזה של חיזבאללה הולכת וגוברת, תקיפותיו מחריפות, והגליל כולו הפך למאכולת אש כשרבים מתושביו נאלצו לנטוש את בתיהם. מעבר לכל זה, המשך המלחמה גובה אבידות כואבות ביותר, ומחירה הכלכלי הופך מיום ליום יותר ויותר כבד.
ניתן אף לומר שמצבנו הצבאי והמדיני בינואר השנה (כשלושה חודשים לאחר תחילת המלחמה) היה טוב לאין ערוך ממצבנו כיום. מאז המצב רק הידרדר. חמאס חש עצמו כמנצח ומבקש להכתיב תנאים קשים בהרבה ממה שהעלה בדעתו בעבר. ארה"ב, המעצמה הגדולה והתומכת העיקרית שלנו, מתחננת בפני חמאס שיואיל בטובו להסכים לעסקה מרחיקת לכת, שלדברי ארה"ב הוצעה על ידי ישראל. חמאס מסרב, וארה"ב גייסה את כל מועצת הביטחון של האו"ם שיצטרף למסע התחנונים שלה, אבל חמאס מתמיד בסירובו.
בכך חוזרות השאלות על אופן ניהול המלחמה, על היעדר הבנה שהכרחי לסיים, לפחות את חלקה המרכזי, בהקדם האפשרי. כיצד גם לא הבינו אצלנו שהמצב ההומניטרי בעזה יפעל כבומרנג נגדנו. היו שמועות שלפיהן האחריות לעיכובים רובצת על בני גנץ וגדי איזנקוט, שהתנגדו לפעולה ברפיח. אבל לאחרונה סיפר איזנקוט, אדם ערכי ומהימן, שנתניהו הוא שגרם לדחיית הפעולה ברפיח. נתניהו מכחיש ומן הסתם יימצאו כאלה שיאמינו לדבריו.
אכן, אחת השאלות המרכזיות היא אם ניהול המלחמה הופקד בידי האנשים הראויים והמתאימים לכך. האחראי הראשי לניהולה הוא ראש הממשלה, שהוא גם האחראי הראשי לכישלון ולמפלה ב־7 באוקטובר. הוא זה שהמציא את הקונספציה שיש לקדם את שלטון חמאס בעזה ולשלם לו דמי חסות. הוא מנהל את המלחמה תוך ניגוד עניינים ובניסיון לגלגל את האחריות על אחרים ולהרחיק את עצמו מאותו אירוע נורא.
בין הגרוע לקטסטרופלי
בנו של ראש הממשלה, ממקום מושבו במיאמי, שיתף בשבת האחרונה סרטון שלפיו גנץ הוא האחראי לקונספציה והוא זה שמינה את שלושת האחראים לכישלון, כלומר את הרמטכ"ל הרצי הלוי, את ראש השב"כ ואת ראש אמ"ן אהרון חליוה.
פרסום זה, אולי בלי משים, מעורר את השאלה מדוע ראש הממשלה לא דאג לפטר אישים אלה והאין הוא אחראי (נוסף לאחריותו לשלל כישלונותיו) גם לכך שהפקיד את ניהול המלחמה בידי אישים שכשלו ולכן לא התאימו לכך. התשובה המובנת מאליה היא שראש הממשלה פסל את עצמו מלטעון לכישלונות הזולת, לאחר שהוא עצמו סירב להכיר בכישלון האדיר שלו עצמו והכריז ששאלת האחריות תוכל להתברר רק בוועדת חקירה שתוקם כאשר תסתיים המלחמה שאיננה נגמרת.
אכן, הפתרון הראוי במדינה דמוקרטית, המתפקדת כראוי, היה שחברי מפלגתו של ראש הממשלה היו מבהירים לו שעליו לסיים את תפקידו, שבמקומו ייבחר לראשות הממשלה חבר אחד בליכוד, שלא היה מתקשה להקים ממשלת אחדות לאומית שתתייצב מאחוריו (נתניהו ממשיך לקרוא לאיחוד לאומי, אך אחריותו האישית לכישלון והיחס כלפיו בקרב חלקים נרחבים בציבור מונע לחלוטין אפשרות זו).
מכל מקום, נתניהו נשאר בתפקידו, והדבר גרר בהכרח את הישארותם של בעלי התפקידים האחרים במערכת הביטחון, אף שהם קיבלו על עצמם אחריות. חלקם התפטרו והיתר יעשו זאת בהמשך. נתניהו אפילו לא חולם על כך. לשיטתו הוא אינו אחראי ושאלת האחריות תתברר בוועדת החקירה, אם תקום אי־פעם. ואם כך יקרה, אין לדעת מה בכלל יוטל עליה לחקור.
כידוע, תחומי החקירה נקבעים על ידי הממשלה, ומגוון האפשרויות הוא אינסופי. החקירה יכולה לכלול את התמיכה בחמאס פרי המצאתו של נתניהו, את פעולות הלחימה נגדו מאז (כולל צוק איתן), את דמי החסות ששולמו לו, את עסקת שליט, שבמסגרתה שוחררו למעלה מאלף מחבלים (ובהם יחיא סנוואר, שמנהל את המלחמה נגדנו), את אירועי 7 באוקטובר, את ניהול המלחמה ועיכוב הפעולה בעזה, ועוד.
רמז ללוח הזמנים תוכל לספק ועדת הצוללות וכלי השיט בראשות נשיא העליון לשעבר אשר גרוניס, אחד השופטים היעילים בישראל. ועדה זו מונתה לפני למעלה משנתיים. היא נועדה לחקור אירועים משנת 2015, כלומר לפני כתשע שנים, ועדיין לא סיימה את עבודתה. נושאי חקירתה מצומצמים בהרבה מאלה העשויים להיות מוטלים על ועדת חקירה למלחמה בחמאס. די בכך כדי להבין את לוח הזמנים של ועדת חקירה כזו, שהפרטים לגביה ולשאלה אם בכלל תקום עדיין לוטים בערפל.
בכל אופן, כרגע יש להתרכז בעיקר – כלומר לסיים בהקדם האפשרי את המלחמה בעזה. ניצחון במלחמה זו אין פירושו השמדה מוחלטת של חמאס. משמעותו היא החזרת החטופים, סיום שלטון חמאס בעזה והחלפתו בשלטון אחר. למרבה הצער, שלטון חליפי כזה אפשרי רק בשיתוף הרשות הפלסטינית. זה איננו פתרון מלהיב, אך עדיין יש לישראל אפשרות לקבוע תנאים מסוימים שיחולו על השלטון החדש בעזה (אפשרויות אלה היו טובות יותר לפני חודשים אחדים, והן הולכות ומצטמצמות ככל שחולף הזמן וככל שמצבנו מידרדר).
הבחירה הניצבת בפני ישראל איננה בין הטוב לטוב יותר, אלא בין הגרוע לקטסטרופלי. הישארותו של חמאס בשלטון היא אסון אסטרטגי. החלפתו בשלטון שלרשות הפלסטינית, בשיתוף עם אחרים, יש תפקיד מרכזי בו, בכפוף לתנאים שייקבעו בהסכם בינלאומי, היא פתרון הרבה פחות גרוע ונותן סיכוי מסוים להמשך.
הרגיעה בדרום, באופן שלא תישאר שם חזית פעילה (אף שיחזרו אולי פעולות סיכול דוגמת אלה שביהודה ושומרון) תשנה לחלוטין את מצבה האסטרטגי של ישראל. צריך לקוות שהדבר יביא להסדר בצפון, וימנע את הצורך במלחמה כוללת נוספת שלישראל רצוי בהחלט להימנע ממנה. בכל מקרה, אם לא יהיה מנוס בעתיד ממלחמה בצפון, מוטב שתיעשה לאחר סיום הלחימה בעזה, וכאשר חזית זו כבר לא תהיה קיימת.