לא רציתי לחזור על הדברים, אבל כבר הגיעו, בעיניי, מים עד נפש. יש קבוצה לא קטנה של אזרחים שנתמכת בידי גורמים רבי עוצמה, פוליטית וכלכלית, ואיננה מבינה, לדעתי, שאם הספינה תטבע כולנו נשקע במצולות. חרף זאת, היא נוהגת באופן שמעודד, למיטב הבנתי, את מבקשי רעתנו.
המחאה נגד המנכ"לית עולה שלב: הריאיון הנדיר של רביב דרוקר אצל המתחרים
ראש השב"כ לשעבר: "נתניהו משוכנע שאם לא יהיה מלך, לנו לא מגיעה ממלכה"
זה עצוב לומר את זה, אולם כשאני צופה בהם, בחמומי המוח הללו, מגלגלים חביות בוערות על אם הדרך, אני אומר לעצמי שהדיבוק שנכנס בהם כבר לא יצא לעולם; מה שעלול, חלילה, לגרור את כולנו אל עברי פי פחת.
שמעתי את אחת הדוברות של סבב ההתפרעויות האחרון. לדבריה, רננה רז שמה, רק בדרך אלימה תושג מטרתם של חבריה לדרך - סילוק ממשלה נבחרת. רק כך, לדבריה, ניתן יהיה להזיז נבחרי ציבור מכיסאותיהם. המראיינת, סתיו שפיר, לשעבר חברת כנסת, לא הנידה עפעף.
גם כשהיא שמעה את הדברים האלה: “הדבר הזה יסתיים רק באלימות. האנשים שנמצאים כרגע בשלטון הלחימו את עצמם לכיסא. יצטרכו לפרק את זה באלימות. לא תהיה ברירה” . הרעיון הדמוקרטי מעולם לא היה מבוזה יותר.
על כל פנים, אינני יודע באיזה סוג של “אלימות” מדובר, אבל ברור לי שביום שבו אנשים ישלפו נשקים, באותו יום ממש יבוא הקץ לפרויקט הציוני; מה שלא מפחיד, אולי, את האנשים שחותרים לאנרכיה חברתית. להתרשמותי, אבותיהם האידיאולוגיים לא רצו מבראשית בהקמתה של המדינה היהודית. נשיא האוניברסיטה העברית באותם ימים היה אחד מהם. חלק מהם אף אצו־רצו לוושינגטון; מה שמזכיר לי כמה פוליטיקאים עכשוויים.
לגמרי במקרה, בימים אלה נערך הטקס השנתי לציון זכרם של 16 הנופלים בעת הטבעתה של “אלטלנה”. האונייה עלתה באש מול חופי תל אביב במהלכה של מלחמת העצמאות. להתרשמותי, רבים מאלה שמתגודדים בימים אלה בצומת קפלן היו רוצים לראות שוב “ספינה בוערת”.
חסידי הפרוגרסיביות הבלתי ישימה במזרח התיכון, זאת שיובאה מטרקלינים עבשים באירופה, תמיד ראו במחנה הימין מעין “מכשול” בדרך לכפיית השקפותיהם.
משום כך, הם לא היססו להסגיר לידי המשטרה הבריטית, בעבר, חברים באצ”ל ובלח”י. הם “פורשים”, נטען. מה שמזכיר לי שיקירי השמאל תמיד היו חזקים בכינויי גנאי. בן־גוריון אף פעם לא כינה את מנחם בגין בשמו. הוא תמיד מצא דרך עוקפת.
כך או אחרת, אם לחזור לדברים שצוטטו לעיל, ואני שומע אותם גם מפי בכירים יותר, למיטב הבנתי, אויביה של מדינת היהודים כבר מחככים את ידיהם בהנאה. מה שהם חשבו שיקרה, אולי, רק בעוד שנים רבות, כבר מתרחש לנגד עיניהם.
המדינה שהיהודים הקימו לעצמם קורסת לתוכה פנימה. הלקחים ממה שהתרחש ב־7 באוקטובר לא הופנמו. במקורותינו מופיע סיפורם של קמצא ובר־קמצא כדי לתאר את מה שהתרחש בירושלים ערב חורבנה. הכל, אחד לאחד, כמו בימינו אלה.