1
זה היה שבוע קשה למשפחות החטופים והחללים הנמצאים בידי חמאס בעזה. כל התקוות לכך שהשעון שמונה את הימים שבהם יקיריהן נמצאים במנהרות בתת־תנאים ייעצר ושעסקה להחזרת יקיריהן תצא לפועל - נמוגו. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הצהיר שהוא מוכן לעסקה חלקית ובכך הקטין את הסיכוי של בני המשפחות לראות את יקיריהם שבים הביתה. החיים והמתים.
נסראללה יקפל את הזנב? בצה״ל נערכים בגבול הצפון | פרשנות
השליח הקטרי יוצא לראשונה ללבנון - זה הדיל שמונח לנתניהו על השולחן
העיניים הדומעות והעצובות של בני המשפחות שהגיבו על דברי ראש הממשלה גרמו לכל אדם שלבו אינו לב של אבן להזיל דמעות. אמהות, אבות, סבתות וסבים, ילדים של אבות חטופים נשברו מול המצלמות אחרי שהבינו שאזלו הסיכויים ל"עסקה עכשיו", שבה יוכרז על הפסקת הלחימה והחזרת כל החטופים הביתה.
עסקה כזו הופכת לפחות ופחות ניתנת למימוש, זאת משום שנתניהו ממשיך לדבר על “ניצחון מוחלט" ועל “השמדה טוטאלית של חמאס" ואינו מציג שום פתרון ליום שאחרי. בעזרת להקת שופרות הוא מנסה להחדיר לתודעת אזרחי ישראל שהצעותיו ניתנות למימוש.
ביום שני נחרדו תושבי אשקלון מירי רקטי לעבר עירם מכיוון עזה, וגם בימים שלישי ורביעי נשמעו התרעות "צבע אדום". יישובי חוטף עזה המשיכו לחטוף, זאת למרות הדיווחים שצה"ל כותש, הורס, משמיד ומחסל. חמאס ממשיך לשלוט ולהטיל אימה ופחד. יחיא סנוואר ומוחמד דף ממשיכים בעזרת אנשיהם לנהל את הרצועה, ובאמצעות שליחיהם ממשיכים להציב תנאים למדינות המנסות לתווך בין הצדדים הנלחמים.
מדי יום ממשיכים בכלי התקשורת לפרסם ש"הותר לפרסום", והלב נקרע למראה בני המשפחות הזועקים ובוכים על הקברים הטריים. מדי יום מראים באמצעי התקשורת בעולם (לא בישראל) את תמונות ההרס והזוועה של ילדים, נשים וקשישים הנפגעים בעזה מהפגזות כוחותינו מהאוויר, מהים ומהיבשה. ההזדהות הכמעט כלל־עולמית עם ישראל ב־7 באוקטובר 2023 החלה להתהפך ככל שהזמן חלף, ותמונת המצב התהפכה.
אחרי שהיה קונצנזוס על כך שחמאס והג'יהאד ביצעו פשעי מלחמה אכזריים ומטורפים נגד כל מי שנקרה בדרכם, החל להיווצר קונצנזוס על כך שישראל מבצעת פשעי מלחמה אכזריים נגד בלתי מעורבים חפים מפשע ברצועת עזה. נתניהו עם שרי ממשלתו הבולטים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מרחיקים בהצהרותיהם כל סיכוי להגיע להסדר סביר או סביל או הגיוני.
מהצד השני מנהיג חמאס יחיא סנוואר בעמדותיו הקיצוניות מגדיל את הפערים, ומי שנמצאים בתווך - חרדים, מודאגים, חסרי שינה ומאבדים תקווה - הם בני המשפחות האומללים שזוכים גם מהמנהיגים הישראלים ליחס שאפשר להגדירו במילים לא עדינות - מחורבן, דוחה, מגעיל ומבזה.
מסביב להנהגה הישראלית המטורללת צצים גופים שקוראים לכיבוש דרום לבנון ולהקמת התנחלויות בשטח. מהמגירה הוצאו התוכניות להקמת התנחלויות יהודיות ברצועת עזה. סמוטריץ' הגדול, שהוא גם שר האוצר וגם שר במשרד הביטחון, מפנק ומפטם את ההתנחלויות הקיימות ביהודה ושומרון ואת אלו שבדרך.
בנוסף לכל אלו נראה שהקבוצות המשיחיסטיות שדורשות את הקמת בית המקדש מגבירות את כוחן. יש להן תרומות, יש להן בגדי כוהנים, יש להן פרות אדומות, ישנם מועמדים לתפקיד הכהן הגדול, ארון הקודש בהכנה, ויש סטוק של גדיים שישופדו על המנגל הקדוש. הכל נראה מוכן ומזומן לביאת המשיח במהרה בימינו, לתחיית המתים ולהקמת מלכות ישראל מהים ועד הפרת והחידקל.
ישראל נמצאת בימים נוראים, ימי אימה ופחד. מאות אלפי אנשים לוקים בנפשם ואין מושיע. עשרות אלפים בצפון ועשרות אלפים בדרום הוגלו מבתיהם. הצפון בוער, ואין מספיק כוח אדם ומכשור להשתלט על האש. בתי מטולה, קריית שמונה, מרגליות ויישובים אחרים בגליל העליון והמערבי נהרסים מפגיעות ישירות של ירי טילים ופיצוצי כטב"מים, והמנהיג הגדול כוכב ערוץ 14 ממשיך לדבוק בססמה “עד הניצחון המוחלט".
2
בימים המחורבנים האלו קראתי סיפור קטן שעשה לי טוב על הנשמה ורציתי לשתף בו אתכם, שתיהנו גם אתם. כתבה את הסיפור המשוררת הצעירה איה רוזנווסר רבין:
אין סיוט כזה לצאת מהסופר בשעות הלוהטות, כשהשמש כבר חזק חזק בתוך המשמרת.
אני מעבירה את השקיות לרכב, מחזירה את העגלה לנמנם בטור העגלות המוצל, ומתיישבת במזגן עם השקית של הבורקסים (לא לשפוט, יצאו לוהטים מהתנור ואני בימים קשים).
סיימתי את הפיצה והתרד והחלטתי שעם תפוח האדמה אתמודד כבר בדרך.
ביציאה מהחניה אני מבחינה בו.
איש מבוגר, מדדה באטיות עם מקל, בגבו אליי.
אני עוצרת, פותחת חלון וקוראת:
סלח לי, לאן אתה צריך?
הוא מסתובב, מביט באישה עם שקית הבורקסים בחיקה, ומצביע שמאלה.
איזה יופי, אני אומרת, בדיוק לשם אני נוסעת, בוא למזגן.
הוא מהסס לשנייה, פותח את הדלת ונכנס.
אחרי רגע של שקט נאנח ואומר: “אם אין לאדם בריאות, אין לו כלום", ותכף מתחיל לספר על אילן, שהלך לצבא ואף פעם לא חזר, ועל שרהל'ה שלו, “שמאז יושבת בבית ולא מוכנה ללכת לשומקום כי הלך לה האור של העיניים".
“ותיזהרי פה בסיבובים החדים של הכביש המפותל, זה מאוד מסוכן ואנשים נופלים לתעלה בצד הכביש".
כל הזמן הזה אני שותקת.
מבינה שהוא צריך עכשיו לדבר.
נותנת לו מקום.
אנחנו מגיעים לפאתי המושב, בית קטן עם גינה פראית.
בפתח הדלת עומדת אישה, מותשת מהחיים וניכר בה כי היא מחכה.
כשהיא מזהה אותו, עיניה מוארות לרגע ומיד כבות שוב.
הוא פותח את הדלת, יוצא בכבדות ואומר:
“אני שמואל, מה השם שלך?"
“אני איה", עניתי.
“השם הטוב שומר עלייך, את בחורה זהב",
הוא אומר ומתחיל ללכת לכיוון הבית.
לפתע מסתובב אליי וצועק:
“אני יודע שהיית צריכה לנסוע לכיוון השני".
3
התופעה של האלימות הגואה בחברה הישראלית ולמרבה הצער גם בקרב חלק משוטרי משטרת ישראל, החוזרת על עצמה כמעט מדי יום, הזכירה לי את שירו הקשה של הגאון שלום חנוך. פזמו איתי עם דגש על המילה
א־לי־מות.
א־לי־מות
מרוב מלחמות
אתה לא זוכר
מרוב קורבנות
אתה לא סופר
זה יצא משליטה
וזה רק מתגבר
א־לי־מות
זאת השפה שאתה מדבר
לא ברור לי
במה אתה מתפאר
האם אוזניך שומעות
מה שפיך אומר
מה שפיך אומר
כי “מקום המשפט
שמה הרשע"
כי “מקום הצדק
שמה הרשע"
כי “מקום החוק
שמה הפשע"
החיים הם שלי -
אז מה אתה עושה שם?
א־לי־מות
הסיוט רק מתחיל
כשאני מתעורר
כל כך הרבה חרא
אתה משחרר
זה כולל גם אותך
אדוני השוטר,
אדוני השוטר
אלימות
אלימות
אלימות
בני אל תלך בדרך איתם
מנע רגליך מנתיבתם
כי רגליהם לרע ירוצו
וימהרו לשפוך דם
אלימות..אלימות