נסעתי לי לתומי בפקק. יותר נכון זחלתי. עומס של אחר הצהריים באחד הכבישים הדחוסים של המדינה. קיץ וחם ועדיין לא שיא העונה. אלוהים ירחם עלינו. 

40 מעלות בתוך הרכב. המזגן מזיע מרוב מאמץ. החולצה נדבקת לגב. כדי לא לבזבז לגמרי את השעות של הנסיעות, אני מנסה מדי פעם להכניס משהו למוח בזמן הנהיגה. למשל פודקאסט. 

אב החטוף מתפוצץ: "אין סיכוי שהבן שלי יחזור, שנתניהו יוותר על אחד מבניו"
אני בעולם שכולו טוב": מילותיו האחרונות של אדם לפני לכתו

שמעתי הפעם את “אחד ביום" של אלעד שמחיוף. פודקאסט מצוין. שמעתי שניים ברצף באותה הנסיעה. אחד על חוק הגיוס והשני על חוק הרבנים. כל הסופרלטיבים על הפארסות הללו כבר נאמרו ונכתבו. המילה העברית בימינו לא שווה כלום. אין לה השפעה. היא שחוקה וריקה. האוזניים מנסות לעכל, אבל המוח מסרב לקלוט את שהפרשנים מסבירים בפודקאסט. איזה טירוף. 

חוק של ג'ובים לצרכים פוליטיים בימים שבהם המדינה בוערת. חוק שמטיל עומס נוסף על חיילים קורסים לצורכי שרידות קואליציונית. אי אפשר לברוח מזוועות הפוליטיקה. רק שקרים והאשמות. הצבא אשם, בית המשפט אשם, האמריקאים אשמים, השמאל אשם, כולם אשמים. ואין ניהול. 

המדינה שטה לאטה, כמו הפקק הזה. צפה על אדוות. בינתיים חתך אותי נהג משאית בכלי מפלצתי, נכנס באגרסיביות לנתיב שבקושי זז. תועפות של עפר עפו על השמשה הקדמית שלי, כי אין לו חיפוי מתאים. שכונה. כבשנו את עזה, אבל מבחינת מנהל תקין המדינה כנראה כבשה אותנו מזמן. 

הכבישים נראים כמו תמהיל של המערב הפרוע ועולם שלישי, והנהיגה - כאילו D9 שועט לעברך בכל רגע נתון. שוב נעמדים. דום תנועה לדקות ארוכות. העברתי לרדיו. שני שדרנים משסים את עצמם זה בזה למוות. הקריירות שלהם נוסקות בזמן שטיפות רעל נוספות נמהלות לתוך האוזן. רק שנאה. זה מביא רייטינג. פתאום פיצוץ. טראח. הגוף הזדעזע. 

מה קרה לכל הרוחות? אולי נחת עליי טיל מהדרום בלי התרעה וזאת ההרגשה? סחרחורת וצלצול באוזניים. נתתי נשימה עמוקה, והסוגיה התבהרה - מישהו התנגש בי מאחור. נכנס יפה, בכל הכוח. עשה עבודה יסודית. 

אמצע הכביש ואין ברירה, חייבים לצאת. לקחת פרטים. הגב התחתון בוער, והראש מסתובב. צעדתי לעבר הנהג השני. שיווי המשקל עדיין לא הסתדר, וכביש גהה נראה כמו ארבעה כבישים מפוצלים.

צפצופים. שקלתי לשבת לרגע, אבל האספלט להט. ככה מרגישים בהתנגשות. הנהג השני יצא מהרכב, אדם לא צעיר. איש עבודה. נעליו הוכתמו מצבע. לא כעסתי. חשבתי שהוא ודאי בלחץ, בהיסטריה פתאום לראות אותי. הוא נראה כמו אדם טוב. “אני רואה אותך בטלוויזיה" , אמר באינסטינקט ראשוני ובמעט מבוכה.

היציבה שלי התייצבה סוף־סוף. לאט־לאט התחושה קצת יותר סטנדרטית. הוא מוציא מסמכים. כששאלתי אותו מה קרה, הסביר לי שכנראה נרדם על ההגה. לא שיקר ולא המציא, דבר נדיר בימינו. 

התשובה שלו הדהימה אותי. שאלתי אותו למה הוא נהג בעודו מותש כל כך ולמה לא נח בצד. האיש מלמל. ברור שאסור לנהוג בשום אופן במצב של עייפות קשה, אבל הוא בטח, כמו רוב עם ישראל, רק רצה להתפרנס. והפרנסה קשה בימים האלה. 

שוחטים אותנו. מסים, מע"מ, עלויות. שוחטים, והחבר רוצה להתקיים, כנראה חייב לעבוד נון־סטופ. הרכב שלו היה ישן. עבר דבר או שניים בחייו המוטוריים, ואחרי החבטה הוא בכלל התקמט והתכווץ. נוזל צהבהב דלף ממנו. ממול, הטמבון האחורי שלי נראה כמו פיסת עיתון קרועה. 

כמה מזל היה לנו. לו ולי. יכולנו להיפגע הרבה יותר קשה. אנשים חלפו לידינו וקראו בשמי. סיטואציה מוזרה להיות מוכר באמצע תאונה בכביש ראשי ועמוס. סיימתי איתו את הדיאלוג במלמול של איזו ברכה. שישמור על עצמו. משהו בסגנון. חברות הביטוח כבר ידברו זו עם זו. 

לא יודע מה יותר הפריע לי: הכאב בעצם הזנב, כאב הראש שתיקון הרכב יגרום או עוגמת הנפש של האדון. התנעתי והמשכתי הלאה. יאיר שרקי מחדשות 12 המשיך לדבר על חוק הג'ובים בפודקאסט, ואני תפסתי את הראש, אין להם בושה. עכשיו כבר ממש כעסתי.