דווקא בתחילת הקיץ הוא נזכר בשורה מתוך השיר הכי סתווי שהוא מכיר: “שוב קדרו פני השמיים, גשם לא יורד עדיין, אך מעל לעיר תלויה דמעה". אוי, כמה הוא מתגעגע לאנשים כמו עלי מוהר, שידעו להביע באלף מילים את שתמונה לא תוכל לבטא לעולם, בהיפוכו של המשפט הידוע.
וכמה קשוב הוא מלחין כיוני רכטר, שחיבר את הלחן למילים היפות האלה כמוזיקת רקע, כאילו רק כדי לתת לעננים שנעים מזרחה - בפזמון של אותו השיר - את משב הרוח הקל, הדרוש להם כדי שימשיכו לרחף עד שמילים ועננים מתערבבים, כמו באותה שנייה של אושר לפני שנרדמים.
לפעמים נדמה לו שהוא עייף גם בבקרים, וכמו להכעיס, דווקא כשחזר להתאמן, לאכול בריא יותר, לצאת פחות בערבים. עייפות כמצב נפשי, כמו לא מעט טרוטי עיניים אחרים שהוא פוגש ברחוב, שכל מה שמתחשק להם הוא לישון ולהתעורר לפני שנתיים.
רעש של משאית נוסעת בהילוך אחורי מפלח את דממת הבוקר, והוא צוחק לרגע: אולי זה הצפצוף שמשמיעה המדינה כאזהרה על שהיא נוסעת ברוורס ומתקדמת לאחור. “מתקדמת לאחור" הוא אומר לעצמו בקול, גם אם בלחש, כאילו מנסה לבדוק אם הצירוף הזה בכלל הגיוני או איפכא מסתברא. לא מזמן קרא, הוא כבר לא זוכר היכן, שהאקדמיה ללשון העברית דורשת לכתוב: כורסה, קופסה, דוגמה ומשכנתה, מילים שעיקר חנן בעיניו היה בכך שהסתיימו ב־א', זכר למקור ארמי - כך לפחות לימדה אותנו המורה לעברית בבית הספר היסודי.
“שתלך להזדווג האקדמיה", הוא חושב לעצמו. בעצם במחשבה היה זה ביטוי אחר, מקובל יותר בהקשר, אבל בכל זאת - אנחנו במוסף השבת של עיתון מכובד. בכלל, הוא מתרעם לאחרונה על האקדמיה ההיא, שעצם שמה הוא משל ושנינה: מילה יוונית שנועדה לתאר מוסד שאין עברי ממנו, לכאורה. הכיצד?
ולפתע חש שהוא תקוע, לא כמטפורה, אלא שמשהו בולם אותו מלהתקדם, ונזכר שבקצה הרצועה שבידו יש כלבה. זו נעצרה לרחרח איזה כתם על המדרכה מתוך היגיון חייתי ופנימי שלעולם לא יצליח להבין: מה בין שלולית אחת לשנייה? לעיניים אנושית הן נראות זהות, אבל הנבחא (אכלי את הלב, אקדמיה!) מוצאת אחת מרתקת עד כדי כך שהנה היא תוקעת את ארבע רגליה עמוק באספלט המדרכה ומונעת ממנו להתקדם הלאה בהליכה ובמחשבה, בעוד על השנייה היא תעבור לסדר היום.
ובעצם, חשב כשהתקדמו עוד מעט, בעצם גם היא אולי מרגישה כך כשהיא צופה בו מתעמק בעיתון: לה הידיעות נראות בוודאי זהות, בעוד לעיניו ידיעה אחת מרתקת ושווה קריאה של כל מילה - ואחרת הוא פוסל על הסף רק למקרא הכותרת ולפיכך מה לו כי יתגולל על הכלבה?
לפחות יש לי כלבה, הוא חושב, אולי כבר לא בדיוק מישהי לרוץ איתה, אבל בהחלט יצור חי ללטף לפני השינה, לראות אותה מתפנקת, מתענגת, מלקקת את כף ידו לאות חיבה. אם יש אנשים שהוא מרחם עליהם באמת, הרי הם רק כאלה שלא יודעים עד כמה גדולה היא נשמתו של כלב.
“הלוואי שהייתי מקבל מהמדינה כלב טיפולי", אמר לו אחד משורדי טבח 7 באוקטובר, פוסט־טראומטי כמו רבים מחבריו ליישוב, והוסיף: “הבעיה היא שאני יומיים פה, במרכז, יומיים בדרום, חי על הקו, יהיה לו קשה" - הוא חס על הכלב שלא יהיה.
“לא נורא", הוא מנסה להרגיע אותו. “עוד תחזרו הביתה ויהיו לכם כלבים".
“מתי נחזור?", הוא עונה לו בשאלה, “בעוד שלוש שנים?".
על זה אין לו כבר מה לענות, חוץ מאשר למזוג להם עוד קצת וויסקי, התרופה היחידה שמותר לו לרשום.
“למי שאינו מאמין, קשה לחיות השנה", כתבה לאה גולדברג בזמנים אחרים, אבל אף שכבר למד מזמן (אם מותר לנסח מחדש את אחת הגדולות שבמשוררות) כי “למי שאינו מאמין קשה לחיות. נקודה", אין ספק שהשנה הזאת קשה: לא די בכך שהאוויר הפך דחוס, גם חלון אין בנמצא. לא בכדי כבר לא טסים מכאן לנופש, טיול או חופשה, אלא רק “להתאוורר". הגם שאותה העננה תלויה גם מעל לראשו, הוא לא מוצא בכך היגיון: הן דווקא בחודשים האחרונים גילה עד כמה טוב ומיטיב יכול להיות הזולת, זה שסארטר הגדיר (במחזה “בדלתיים סגורות") כ"גיהינום".
כך הלך, ספק מוביל ספק מובל בידי כלבה, כלבה כנענית שעבורו היא כלבת נחייה, וניסה להסביר לעצמו את האבסורד הזה, אבל בראש רק התנגנה לה אותה שורה מאותו שיר סתווי שפקד את זיכרונו דווקא ביום הרשמי הראשון של הקיץ - והוא לא יכול היה לחשוב אלא על כך שהוא עייף נורא (כלומר, אם האקדמיה לא תקנה כבר ל"נורה").